ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · כבוד רבו ותלמיד חכם
התאמת הקריאה
וזה בחינת מצות כבוד ומורא רבו שגדול יותר מכבוד אביו מחמת שרבו מביאו אל התכלית לחיי עולם הבא וכנ"ל. כי עקר הרב הוא שלמדו חכמת התורה שהוא חכמת האמת ולא חכמות חיצוניות חס ושלום. ואפלו אם לא קבל ממנו כי אם דבר אחד או פסוק אחד וכו' חיב לנהג בו כבוד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, מכל שכן רבו מבהק שרב חכמתו ממנו. ועקר החכמה היא יראת שמים, כמו שכתוב, ראשית חכמה יראת ה'. כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וכל זה יתבאר לקמן:
וזה בחינת אסור לקרות לרבו בשמו, כי עקר הידיעה הוא בבחינת שם, כמבאר בהתורה "וביום הבכורים הסתרה" סימן נו לקוטי חלק א), עין שם היטב. וזה בחינת מחלקת קרח שחלק עצמו ממשה רבנו שעקר הגדלת שם ה' על ידו, כי על ידו יכול כל אחד מישראל להכלל שמו בשם ה' על-ידי שנכלל בשם הצדיק שכבר השלים את שמו בתכלית השלמות ונכלל בשם ה', שזה עקר מלוי שם ה', כי שמו משתף בשמנו וכל אחד לפי תקון מעשיו כן נכלל שמו בשם ה' ונשלם שמו יתברך, כביכול, ונתגדל ונתקדש יותר. ולהפך על-ידי פגם ועברה פוגם ומשקר בשמא דמלכא וכאלו ממעט שמו חס ושלום, ועל-כן אנו אומרים ומבקשים, ותמלא כל השמות שפגמתי בשמך הגדול. והצדיק שזכה לתכלית השלמות כבר השלים את שמו ונכלל בשם ה'. ולא עוד אלא שיש בכחו להעלות הטוב שבכל אחד מישראל לכללו בשם ה', כי כלל ישראל כל מי שעדין שם ישראל נקרא עליו אף-על-פי שהוא כמו שהוא עדין יש לו איזה אחיזה וכלליות בשם ה' מאחר שנקרא על שם ישראל שהם כלולים בשמא דמלכא, כי שמו יתברך נקרא עלינו ה' אלקי ישראל, אבל עקר הכלליות על-ידי הצדיק האמת שכבר השלים שמו בתכלית השלמות. וכל מי שנקרא על שם הצדיק הוא נכלל בו ועל-ידי-זה הוא נכלל בשם ה', אבל החולק על הצדיק כחולק על השכינה, כי חולק עצמו משם ה', כי אי אפשר להכלל בשם ה' כי אם על-ידי הצדיק שהשלים מעשיו בתכלית הקדשה והשלימו שהוא נכלל באמת בשלמות בשם ה' ועל ידו יכולין הכל להכלל בשם ה' וכנ"ל. וזהו בחינת פגם העצום של מחלקת קרח שחלק עצמו מה' יתברך על-ידי שחלק על משה רבו בבחינת ויקח קרח, ואתפליג קרח. שחלק עצמו ועדתו משם ה' על-ידי שחלק על משה ואמר שהוא בעצמו יודע שם ה', כמו שכתוב, כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' וכו'. שאמר ששם ה' הוא בתוך כל העדה. והאמת הוא כן, אבל עות ופשע מאד במה שרצה להטעות את עצמו ואת ישראל כאלו שם ה' בתוך ישראל בלי הצדיק משה רבם, כי האמת שה' יתברך בתוך ישראל אבל הכל על-ידי הצדיק משה רבנו. אבל תכף כשחולק על משה, שהוא הרב האמת, הרי עוקר עצמו ואת השומעים למחלקתו משם ה', כי אי אפשר להכלל בשם ה' כי אם על-ידי הרב האמת וכנ"ל. וזה שקרא הכתוב את עדת קרח 'אנשי שם', כי זה היה עקר הפגם שרצו לעשות לעצמן שם לחלק עצמן ממשה מחמת גסותם שרצו שיהיה להם שם וכבוד ופרסום. ועל-כן עקר ההתקרבות לה' יתברך הוא על-ידי בחינת בטול הגאות והכבוד שהם בחינת שם ולבטל עצמו וכבודו ושמו נגד שם כבוד מלכותו כי ענוה גדולה מכלם. וכן אי אפשר להתקרב להצדיק והרב האמת כי אם על-ידי שמבטל שמו וכבודו בתכלית הבטול ואז יזכה להכלל בשם הצדיק ועל-ידי-זה הוא נכלל בשם ה'. ועליו נאמר, והיה כל הנקרא בשם ה' ימלט וכו' ובשרידים אשר ה' קרא:
ועל-כן אסור לקרות לרבו בשמו, כי שמו נכלל בשם ה', שנאמר עליו, זה שמי לעלום. כי עקר הידיעה הוא בחינת השם וכנ"ל. וכל מה שמקבל מרבו צריך לידע שעדין אינו יודע כלל, כי כפלים לתושיה, כי מאד עמקו מחשבותיו, כי דבריו הם כמעין הנובע והם בחינת מים עמקים עצה בלב איש. וצריכין בכל פעם לעין היטב בדבריו הקדושים ולחתר ולשאב מהם עצות נפלאות באפן שיוכל להציל את עצמו משטף מים רבים של זה העולם. וכל מה שידע ויוציא מדבריו צריך לידע ולהבין ולהאמין שעדין אינו יודע כלל עד היכן מגיעים עמקות דבריו העמקים מני ים וכו'. רק במה שהרשה יכול להתבונן מהם עצות לעבודתו יתברך כפי מדרגתו, אבל עצם תורתו ואפלו שיחותיו הקדושות אי אפשר להשיג בשום אפן וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, הרבה למדתי מרבותי ולא חסרתי מהם אלא וכו'. וזה בחינת העלמת שם רבו שאסור להזכירו בשמו, כי שמו הוא דעתו שהוא נעלם וסתום ממנו בתכלית ההעלם, כי שם רבו נכלל בשם ה' שנאמר עליו זה שמי לעלם לעלום וכנ"ל. וביותר האסור בשם של פלא, רמז כי יש רבי ששמו פלא הפלא ופלא בבחינת ויקרא שמו פלא יועץ, שעצות שלו הם נפלאות תמים דעים בבחינת אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן. ועל-כן אסור להזכיר שמו ביותר, כי עליו נאמר, למה זה תשאל לשמי והוא פלאי:
וזהו בחינת הכבוד שמחיבין לכבד את רבו. וזה בחינת הלומד מחברו וכו' ואין כבוד אלא תורה. וזה שאמרו רבותינו ז"ל, רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו משנה ומקרא וכו'. וזה בחינת גדולה שמושה יותר מלמודה: כי כבר מבאר שעקר החכמה הוא האמת והעקר להבין האמת שהיה נעלם ונסתר שיזכה להבינו על-ידי חזק אמונתו. ובשביל זה צריכין לטרח ולהתיגע הרבה לחפש ולבקש רבי אמתי להתקרב אליו, כי עקר התכלית הנצחי שהוא השגת האמת אי אפשר כי אם על-ידי רבי אמתי, כי זה עקר מעלת הרב שמאיר בו אמתת התורה ומעמידו על האמת, כי עקר הרב שמחיב לכבדו הוא הרב בחכמת התורה ולא בחכמות חיצוניות חס ושלום. וגם בחכמת התורה זה שאינו יכול להעמידו על האמת אינו רב ואין להתקרב אליו וכמו שכתוב בשבח הרב האמת, והדרך צלח רכב על דבר אמת וכו'. ואפלו זה שאומר דברי אמת אבל הם דברים פשוטים אין זה רב וכנ"ל, כמו שמבאר בהתורה "עתיקא" בסימן כא על פסוק, כי יעקב בחר לו יה וכו', עין שם. כי עקר הרב כשמגלה לו ומאיר בו דברי אמת שלא היה יכל להבינם בתחלה. וזה שאמרו רבותינו ז"ל בבבא מציעא, איזהו רבו? זה שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא משנה ופרוש רש"י, שלמדו חכמה סברת טעמי המשניות וכו' והוא הנקרא גמרא, הינו שעקר הרב הוא שלומד עמו חכמה אמתיות, שהוא חכמת התורה, אבל לא מקרא ומשנה כפשוטו, רק כשמאיר בו ומבינו טעמי המשניות וכו' שהיו נעלמים ממנו. ובודאי כל מה שהרב מאיר בו יותר אמתת התורה שהיה נסתר ממנו בודאי צריכים לכבדו יותר ויותר, כי בודאי אין כל הרבנים שוים. ועל-כן עקר שלמות הרב הוא כשיכול להאיר בהתלמידים יראת שמים באמת שזה עקר תכלית התורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל, תכלית תורה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט וכו'. וכמו שמצינו בחכמי התלמוד ז"ל שעסקו להכניס יראת שמים בתלמידיהם ועל-כן סדר רבי סדר הקבלה במסכת אבות שמדברת מיראת שמים ושם דיקא התחיל וסדר כל השתלשלות קבלת התורה שהוא משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. להורות ולהודיע שעקר כל קבלת התורה הוא בשביל היראה שנזכה ליראה מלפניו יתברך ולשמר ולעשות ולקים את התורה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וזה הלמוד של יראת שמים, דהינו לזכות לקיום התורה זה הלמוד עמק עמק מאד וצריכין לזה רבי גדול מאד מאד ואי אפשר לקבלו כי אם על-ידי יגיעה גדולה. וכל אחד כפי יגיעתו כן זוכה לקבל עצות ודרכים אמתיים באפן שישאר להתקים על עמדו כל ימי חייו ולא יטה אשורו מני הדרך האמת. וכמו שכתב אדמו"ר ז"ל על פסוק אף חכמתי עמדה לי חכמה שבאף, הינו עם יגיעות היא עמדה לי ועין במקום אחר באור ענין זה): וזה בחינת גדל האזהרה שהזהירו רבותינו ז"ל על שמוש תלמיד חכם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, גדולה שמושה יותר מלמודה. וכל טעמי ההלכות קראו בשם שמוש תלמיד חכם כמו שפרש רש"י בכמה מקומות. כי לעמד על הדבר להבינו באמת אי אפשר כי אם על-ידי השמוש דיקא. כי יש כמה דברים שאי אפשר להבינו על-ידי הדבורים בעצמן כי אם על-ידי כמה תנועות ועל-ידי כמה ספורים וסבובים ומעשיות ומשלים שמספר לו רבו שעל-ידי-זה דיקא יכול לעמד על הדבר ולהבינו. וזה בחינת שיחתן של תלמידי חכמים צריכין למוד. ובפרט בהלמוד של קיום התורה שלזה צריכין שמוש הרבה, כי לבעל בחירה קשה מאד לעזר. ועל-כן כל הצדיקים הקדושים שהאירו בנו כל דיני והלכות התורה הקדושה, אבל כשבאו להאיר ולהוכיח את תלמידיהם שיזהרו לקים את התורה היו מצטערים הרבה והיו קובלים וצועקים בכמה לשונות, מחמת שידעו שזה קשה מאד להכניס בהעולם מחמת הבלי העולם הזה ותאותיו וטרדותיו. ובפרט משה רבנו שנתן לנו כל התורה בכל פרטיה, ואחר כך בכל ספר משנה תורה צעק הרבה בתוכחתו על ישראל על שידע שיהיו הרבה מאד שלא יקימו את התורה, כמו שכתוב, הקהילו אלי את כל זקניכם וכו' ואעידה בם וכו' כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וכו' וכן הרבה מאד. ובשביל זה גלה שירת האזינו, כמו שכתוב שם, וענתה השירה הזאת לפניו לעד וכו'. ובשביל זה מתארך הגלות כל כך. ועל-כן עקר הגאלה תלויה בהתקרבות לצדיקים אמתיים שיכולים להכניס יראת שמים וקיום התורה בעולם:
וזה בחינת הכבוד שמחיבים לכבד את רבו, כי איתא בדבריו ז"ל ששרש הכל הוא הכבוד, כי הכבוד הוא שרש התורה, כי כל ל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא לא בראו אלא לכבודו וכו', דהינו שיקימו את התורה שעל-ידי-זה נתגדל כבודו יתברך. ועל-כן כל מה שמכבדין את רבו יותר מעוררין ביותר ויותר שרשי התורה, ועל-ידי-זה משפיע עליו הרב התגלות התורה יותר ויותר, וכמו שכתב אדמו"ר ז"ל שבכל מקום ששבחו החבריא את רבי שמעון בן יוחאי היה מגלה להם תורה יותר וכו', הינו כנ"ל שעל-ידי השבח והכבוד שהגדילו אותו על-ידי-זה השפיע עליהם התגלות התורה יותר וכנ"ל: וזה הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או אפלו אות אחת חיב לנהג בו כבוד וכו' ואין כבוד אלא תורה, ואינו מובן על-פי פשוט כלל. ועל-כן באמת נדחקו רש"י ורשב"ם ז"ל וכל המפרשים בפרושו, כמובא בספר מדרש שמואל, עין שם. עד שמחמת זה קצת גורסים נסחא אחרת, עין שם), אבל על-פי הנ"ל יש להבינו היטב, הינו שהתנא מבאר שעקר תכלית הכבוד שחיב לכבד את רבו הוא התורה, דהינו מה שזוכה על-ידי הכבוד שמכבד את רבו שתתגלה התורה יותר ויותר וכנ"ל וזה עקר שלמות הכבוד. וכל מי שלא זכה עדין לכבד את רבו בכבוד זה עד שיזכה על-ידי-זה להוציא לאור תעלומות החכמה, שיגלה לו רבו על-ידי-זה יותר תעלומות חכמת התורה האמתית עדין לא הגיע לכבד את רבו כראוי. וזהו, אין כבוד אלא תורה, שאין שום כבוד נחשב אלא תורה, דהינו כשנמשך על-ידי גדל הכבוד התגלות התורה ביותר וכנ"ל. וזהו שמסים, שנאמר, כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב, הינו על-ידי הכבוד שהחכמים שהם הרבנים האמתיים נוחלים מתלמידיהם שמכבדין אותם, על-ידי-זה 'ותמימים', שהם התלמידים שנקראים תמימים, כי עדין לא זכו לעמקות החכמה רק הולכים בתמימות ומתיגעים ביגיעות וטרחות לשמש ולכבד את רבם בכל כחם, על-ידי-זה 'ינחלו טוב' ואין טוב אלא תורה, כמו שכתוב וכו'. כי על-ידי הכבוד והשמוש שמשמשין ומכבדין את רבם על-ידי-זה זוכין לקבל ולהמשיך התגלות התורה מרבם בכל פעם כנ"ל. ועל-כן הזהיר התנא שאפלו הלומד פרק אחד וכו' או אפלו אות אחת חיב לנהג בו כבוד וכו'. כי מי שיזהר בזה בודאי יזכה לקבל תורה מרבו, כי אם יהיה יקר בעיניו אות אחת שמקבל מרבו ויכבדו, על-ידי-זה יזכה שרבו ישפיע עליו תורה יותר וכנ"ל. וכן בכל פעם על-ידי כל כבוד וכבוד שיכבד את רבו יותר ויותר יזכה להמשיך בכל פעם תורה יותר ויותר כי אין כבוד אלא תורה וכנ"ל, כי החכמה אמתית שמקבלין מהרב האמת הוא בבחינת מעין היוצא מבית ה' שבתחלה הוא קצר כקרני חגבים וכו' ואחר כך מתפשט והולך מתפשט והולך עד אשר נעשה נחל אשר לא אוכל לעבר וכו' והכל על-ידי השמוש והכבוד וכנ"ל:
וזה בחינת מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. ודרשו רבותינו ז"ל, יכול, אפלו זקן אשמאי? תלמוד לומר והדרת פני זקן, זה קנה חכמה. ולכאורה אינו מובן, כי אם כן שנלמד מן והדרת פני זקן שפרוש מפני שיבה תקום הוא דיקא זקן שקנה חכמה, אם כן אין צריכין לקום ולהדר כי אם הזקן שקנה חכמה שהוא התלמיד חכם. ולמה פסקו הפוסקים שאפלו אם אינו תלמיד חכם חיבים לכבדו כשמגיע לזקנה ושיבה, רק שלא יהיה רשע שהוא זקן אשמאי? אך באמת עקר הכבוד וההדור הוא בודאי רק לזקן זה קנה חכמה שהוא התלמיד חכם האמת שקנה חכמה, 'קנה' דיקא בבחינת אמת קנה, כי עקר החכמה היא אמת ואמת צריכין לקנות דיקא ואי אפשר לזכות אליו בחנם, כי אי אפשר לזכות אל החכמה האמתיית שהוא יראת שמים, כמו שכתוב, ראשית חכמה יראת ה', כי אם על-ידי יגיעות הרבה שעל-ידי-זה קונה האמת שהוא החכמה אמתית. ועל-כן צריכין לכבדו בקימה והדור, כמו שכתוב, והדרת פני זקן. כי הוא זכה להדרת פנים שהוא אור הפנים בחינת באור פני מלך חיים. כי עקר אור הפנים הדרת פנים הוא אמת בחינת תתן אמת ליעקב, בחינת מבקשי פניך יעקב סלה, כמובא בדבריו ז"ל שיעקב הוא בחינת אמת שהוא בחינת אור הפנים הדרת פנים. ועל-כן הזקן שקנה חכמה עקר החכמה הוא אמת בחינת אמת קנה כנ"ל שהוא אור הפנים הדרת פנים, על-כן בודאי מגיע לו כבוד והדרת פנים, בחינת והדרת פני זקן, אבל מחמת זה בעצמו צותה התורה לכבד גם הזקן ממש כשמגיע לשיבה שהוא בן שבעים שנה אף-על-פי שאינו חכם רק שלא יהיה רשע, שהוא זקן אשמאי. כי הכל בשביל הכבוד הזקן האמתי שקנה חכמה, כי כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה ובשביל זה וכו', כי אי אפשר שיהיה החכם יחידי בעולם. ועל-כן חיות הכל הוא בשביל הצדיק החכם האמתי שקנה חכמה באמת, כי עקר החיות הוא אמת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמת הוא סמא דחיי, כי עקר מה שבא האדם לעולם הוא בשביל הבחירה כדי שיקנה וירויח שכר עולם הבא על-ידי מעשיו הטובים שעשה בזה העולם שהיה לו יצר הרע כזה ומונעים כאלה ושבר הכל ובחר בטוב. ועקר הבחירה הוא לברר האמת מהשקר שהוא הרע והטמאה וכו' כנ"ל. ועקר האמת זוכה זה שתקן מעשיו כראוי בתכלית השלמות שהוא הצדיק האמת, שהוא הזקן שקנה חכמה, שהוא האמת כנ"ל שזה עקר החיות כנ"ל, אבל אם כן מהיכן מקבלין חיות שאר בני העולם מאחר שלא זכו לברר האמת בשלמות, כי אין מעשיהם עולים יפה, אך כל חיותם הוא על-ידי הצדיק שעל ידו נמשך חיות לכל כידוע. שעקר החיות הוא על-ידי הצדיק יסוד עולם שעל ידו ה' יתברך מחיה ומקים הכל, כי כל העולם נברא בשבילו כידוע. ועל-כן כל מי שסמוך יותר אל הצדיק הוא מקבל חיות יותר: ועל-כן צריכין לכבד גם את הזקן בשנים אף-על-פי שאינו חכם ובלבד שאינו רשע שהוא זקן אשמאי. ועקר הזקן אשמאי שהוא הרשע הוא החולק על הצדיק, כי באמת כל ישראל נקראים צדיקים, כמו שכתוב, ועמך ישראל כלם צדיקים. כי יש בכל אחד מישראל נקדה טובה שהוא בחינת צדיק, כמו שמבאר במקום אחר. אבל מחמת מעשיו שאינם כראוי נתפסה ונתעלם בחינת צדיק שבו שהוא הנקדה טובה שבו. ועל-כן עקר תקון כל האדם הוא הצדיק האמת שהשלים מעשיו בתכלית השלמות. וכל הנקדות טובות שהוא בחינת נקדות צדיק כלולים בו. וכל מי שנכלל ומקרב אליו מאיר בחינת הנקדה טובה שבו ועל-כן גם הוא בכלל צדיק, אבל החולק על הצדיק עוקר עצמו משרשו ואין יכול להאיר בו בחינת צדיק שבו. ועל-כן הוא דיקא נקרא רשע שהוא הפך הצדיק מאחר שנתרחק ונתהפך מהצדיק ונתעלם נקדתו הטובה ששרשה וחיותה מהצדיק האמת כנ"ל. וזהו בחינת זקן אשמאי שהוא הרשע, כי עקר הרשע הוא החולק על הצדיק והוא הפך הצדיק. ועל-כן הוא רשע, כי הפך הצדיק הוא רשע וכנ"ל, אבל כל מי שאינו חולק על הצדיק אף-על-פי שאינו חכם מאחר שמגיע לזקנה ושיבה צריכין לכבדו, כי כבר מבאר שעקר החיות הוא אמת ועל-כן מאחר שכבר חי ימי חייו שהם שבעים שנה ולא חלק עצמו משרש חיותו שהוא הצדיק האמת, בודאי זכה בימי חייו לברר איזה נקדות אמת שבשביל זה בא לעולם כנ"ל. ועל-כן בודאי ראוי לכבדו אף-על-פי שאינו חכם, אף-על-פי-כן צריכין לכבדו מחמת זקנתו ושיבתו, כי גם הוא מקבל ויונק מכבוד והדור פני הזקן דקדשה שקנה חכמה מאחר שזכה לחיות שבעים שנה ואינו חולק על הצדיק, על-כן הוא מקבל ויונק חיות אמתי שהוא אמת שמשם עקר הכבוד וההדרת פנים כנ"ל: וזהו, מפני שיבה תקום. יכול, אפלו זקן אשמאי, שהוא הרשע החולק על הצדיק שהוא הפך הצדיק? תלמוד לומר, והדרת פני זקן, זה קנה חכמה, הינו שהפסוק מפני שיבה תקום נסמך להדרת פני זקן, הינו לומר שכל מי שהוא בכלל והדרת פני זקן שאינו חולק על הצדיק הזקן דקדשה, על-כן כשמגיע לימי זקנה ושיבה צריכים להדרו גם כן אף-על-פי שאינו חכם. כי גם הוא מקבל מבחינת הדרת פנים על-ידי ימי זקנותו ושיבתו שכבר חי שבעים שנים שכל החיות נמשך מאמת, מהדרת פנים, מהזקן דקדשה, אבל זקן אשמאי שהוא החולק על הצדיק אינו בכלל קימה והדור כלל, מאחר שחלק עצמו משרש חיותו, מהזקן דקדשה מהאמת וכל חיותו מהסטרא אחרא שהוא אנפין חשוכין שעליהם נאמר, ובזי יקלו. על-כן בודאי אין מגיע לו שום כבוד אפלו בימי שיבה. ויש לרמז שבשביל זה קראוהו את הרשע והחולק בשם זקן אשמאי, לרמז שעקר הרשע הוא החולק על הצדיק האמת שנקרא בשביל זה זקן אשמאי הפך הנסמכין על הצדיק האמת שעליהם נאמר, פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו. אבל זה החולק עצמו מהצדיק האמת הוא נקרא אשמאי לשון אשם, הפך החוסים בצל הצדיק האמת שהם בבחינת ולא יאשמו כל החסים בו. אבל החולק הוא נקרא אשמאי, כי הוא אשם אשם בה' ובתורתו הקדושה מאחר שחלק עצמו מהצדיק האמת שהוא שרש וחיות הכל וכנ"ל. וזה בחינת מה שהתודו על שפגמו וחלקו על יוסף שהוא בחינת הצדיק האמת, אמרו, אבל אשמים אנחנו על אחינו וכו'. כי זה עקר האשם כשחולקין על הצדיק האמת וכנ"ל הפך ולא יאשמו כל החסים בו כנ"ל ועל-כן נקרא זקן אשמאי כנ"ל. נמצא, שוהדרת פני זקן נסמך למפני שיבה תקום לומר שעקר קימה והדור בפני הבעל שיבה הוא רק מי שהוא סמוך להזקן דקדשה, דהינו שעל כל פנים אינו חולק עליו וכנ"ל:
ועל-כן שעור שיבה הוא בן שבעים פנים לתורה שהם עקר בחינת הדרת פנים שזוכה הזקן דקדשה. רק שהזקן בעצמו זוכה אליהם בשלמות גם בימי ינקותו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, יניק וחכים וכו'. אבל שאר בני האדם מקבלים רק הארה מהם כשמגיע לשבעים שנה. אבל גם זה אינו יכול לקבל כי אם על-ידי הצדיק האמת שממנו עקר החיות שהוא האמת שהוא עקר השם והכבוד דקדשה בחינת הדרת פנים כנ"ל. ועל-כן צריך שלא יהיה זקן אשמאי שהוא החולק על הצדיק האמת, כי עקר הקימה וההדור בפני הבעל שיבה שחי שבעים שנה הוא מחמת שבימי חייו שבעים שנה זכה לברר איזה בחינת אמת שהוא עקר החיות שנמשך משבעים פנים לתורה, אבל עקר ברור האמת אי אפשר כי אם על-ידי הצדיק האמת שהוא בחינת הזקן דקדשה עליו נאמר, זה קנה חכמה. בחינת אמת קנה וכו' וכנ"ל: