מעשה מרב ובן יחיד: מה הסיפור מלמד על מניעות

כך נפתח הסיפור: לרב שלא היו לו בנים נולד בן יחיד. הוא גידל אותו והשיא אותו, והבן ישב בעלייה "והיה לומד ומתפלל תמיד". ובכל זאת "לא היה מרגיש טעם בלמודו ובתפלתו" (סיפורי מעשיות · מעשה ח׳ · אות ב׳). שני בחורים צעירים יעצו לו לנסוע אל צדיק אחד, והסיפור מוסיף פרט קצר על הבן: הוא "עשה מצוה שבא על ידה לבחינת מאור הקטן" (סיפורי מעשיות · מעשה ח׳ · אות ב׳).

בעיון בסיפור עולה שהוא אינו מתאר חטא ואינו מתאר קושי חיצוני. אין לבן דבר מוגדר לתקן, יש לו רק תחושה שמשהו חסר, והוא אינו יודע לקרוא לה בשם. בפעם השנייה הסיפור מוסיף שהבן "היה מתגעגע מאד למלאות חסרונו" (סיפורי מעשיות · מעשה ח׳ · אות ג׳). התנועה כולה מתחילה בגעגוע, לא בתשובה ברורה.

את הסיפור המלא אפשר לקרוא בסיפורי מעשיות, ועל מקומם של הסיפורים בתורתו ראו למה רבי נחמן סיפר סיפורים.

האב אינו מתנגד ללימוד או לתפילה. טענתו היא טענה של מעמד: "הלא אתה למדן יותר ממנו ומיחס יותר ממנו", ולכן "לא נאה לך לנסע אליו" (סיפורי מעשיות · מעשה ח׳ · אות ב׳). כך חזר הדבר כמה פעמים, עד שהבן הפציר בו והאב הוכרח לנסוע עמו, כי לא רצה להניח לבן יחיד לנסוע לבדו. גם אז אמר לו: "ואראה לך שאין בו ממש" (סיפורי מעשיות · מעשה ח׳ · אות ג׳), וקבע מבחן:

בפעם הראשונה נפל סוס על גשר קטן, המרכבה התהפכה "וכמעט נטבעו". בפעם השנייה נשברו שני הידות של המרכבה, והאב שאל אם זה "דרך הטבע, שישתברו שני השני הידות" (סיפורי מעשיות · מעשה ח׳ · אות ג׳). ובשתי הפעמים חזרו הביתה.

בפעם השלישית הבן עצמו ביטל את המבחן. הוא אמר לאביו שלא יעמדו עוד על ניסיון כזה, "כי זה דרך הטבע, שנופל סוס לפעמים", אלא אם כן יהיה "איזה דבר מרגש מאד" (סיפורי מעשיות · מעשה ח׳ · אות ג׳).

באכסניה פגשו סוחר. הם לא גילו לו לאן הם נוסעים, "כי הרב היה מתביש בעצמו לומר שנוסע לאותו הצדיק". כשהגיעה השיחה אל הצדיק הזה, ענה הסוחר בתמיהה שהוא קל, שהוא בא עכשיו משם ושראה אותו עובר עבירה. אמר האב לבנו: "הראית, בני, מה שזה הסוחר מספר לפי תמו", וחזרו לביתם (סיפורי מעשיות · מעשה ח׳ · אות ד׳).

נראה שיש כאן מדרגות. הסוס והידות הם מניעות מן הטבע, והבן כבר למד לא להתרשם מהן. המניעה השלישית באה בדמות אדם ובדמות דיבור: עדות של מי שנראה יודע, על הצדיק עצמו. בשיחות הר״ן אמר רבי נחמן ש"מניעות של בניאדם יותר ממניעות היצרהרע" (שיחות הר״ן · אות פ׳). החיבור הזה הוא הסבר שלנו, לא לשון הסיפור.

הבן נפטר. הוא בא בחלום אל אביו, עומד "בכעס גדול", ושלח אותו אל הצדיק: "והוא יגיד לך על מה אני בכעס". אחרי שלושה חלומות נסע הרב, ובדרך פגש את אותו סוחר. הסוחר הזכיר לו את הסוס, את הידות ואת דבריו באכסניה, ואמר: "ומאחר שפטרתי אותו, את בנך, עכשו אתה רשאי לנסע". ואז גילה מה היה מונח על הכף (סיפורי מעשיות · מעשה ח׳ · אות ה׳):

בתוך דבריו נעלם הסוחר. הרב הגיע אל הצדיק וצעק: "חבל על דאבדין ולא משתכחין" (סיפורי מעשיות · מעשה ח׳ · אות ה׳). ובסוף הסיפור מפורש בספר מי היה הסוחר:

ההערה ממשיכה שכאשר פגש את הרב בפעם השנייה, הוא עצמו התגרה בו "על אשר שמע לעצתו, כי כן דרכו" (סיפורי מעשיות · מעשה ח׳ · אות ו׳). הספר אינו מוסיף על כך פרטים, וגם אנחנו לא נוסיף. דבר אחד עולה מן ההערה עצמה: מי שהטעה אותם בדרך הוא גם מי שבא אחר כך להתגרות במי ששמע לו.

בליקוטי מוהר״ן א׳, תורה ס״ו, מסביר רבי נחמן שאי אפשר לעשות שום דבר בלי חשק, ולכן לכל דבר שבקדושה, "כגון לנסע להצדיק", נותנים לאדם תחילה חשק. ואת החשק מגדילה דווקא המניעה, כמו ילד שמראים לו דבר נחמד וחוטפים אותו ממנו, והוא רודף אחריו עוד יותר (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה ס״ו · אות ד׳). ועוד שם:

באותו מקום הוא כותב במפורש על מי ש"רוצה לנסע לצדיק האמת", שיש לו "מניעות גדולות רבות מאד", וקובע: "החשק משבר המניעה" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה ס״ו · אות ד׳). על כוחם של הכיסופים ראו גם רצון וכיסופים.

בעיון בסיפור עולה שהאב קרא את הסימנים בדיוק להפך. הוא קבע ש"אם לאו אינו מן השמים", ואילו לפי התורה הזאת גודל המניעה מעיד על גודל הדבר. והסיפור עצמו מגלה מה היה מונח בנסיעה: מאור הקטן ומאור הגדול, שאילו נפגשו "היה בא משיח". זו קריאה שלנו המחברת בין שני המקורות; הסיפור אינו מזכיר את התורה.

בתורה קט״ו בחלק הראשון כותב רבי נחמן שכאשר אדם מתלהב ורוצה ללכת בדרכי השם, מדת הדין מקטרגת עליו ומזמינה לו מניעה, אבל השם יתברך מסתתר בתוכה. "ומי שאינו בר דעת, כשרואה המניעה חוזר תכף לאחוריו" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה קט״ו · אות א׳). ובהמשך, בתוספת שנפתחת במילים "עוד שמענו בזה מפיו הקדוש", מוסבר שהשם יתברך אוהב משפט, אבל אוהב את ישראל יותר, ולכן:

שלוש פעמים חזרו האב ובנו מן הדרך: אחרי הסוס, אחרי הידות ואחרי דברי הסוחר. אפשר לקרוא את הסיפור כתמונה של מה שהתורה הזאת מתארת, אבל לא כפסק דין על הדמויות. הסיפור עצמו אינו אומר מה היה על הבן לעשות, וזה פירוש שלנו בלבד.

בליקוטי מוהר״ן תנינא, תורה מ״ו, מוסיף רבי נחמן שלכל אחד נדמה שהמניעות שלו גדולות משל חברו, אבל "לכל אחד אין לו מניעות רק כפי כחו" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה מ״ו · אות ב׳). ואז:

ושם הוא מפרש: גם מי ששבר את המניעות והגיע אל הצדיק, כשיש לו קושיות עליו ו"עקמומיות בלבו", זו המניעה הגדולה מכולן (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה מ״ו · אות ב׳). באותה תורה הוא מונה גם מניעות מבני הבית, כשמונעים אותו "אביו ואמו", וקובע שהן "כלם בטלים ומבטלים למי שלבו חזק ואמיץ להשם יתברך" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה מ״ו · אות ד׳).

נראה שזה בדיוק מה שעשה הסוחר בסיפור. הוא לא עצר את המרכבה; הוא נתן לאב קושיא על הצדיק, והאב, שכבר קודם לכן היה בטוח שאין בו ממש, קיבל אותה מיד. על מקומו של הצדיק בדרך ראו הצדיק בתורת רבי נחמן.

הסיפור והתורות אינם מבטיחים שכל דרך תיפתח. מה שהם נותנים הוא דרך לקרוא מניעה. כשמשהו עוצר אותנו בדרך אל דבר אמיתי, אפשר לשאול: האם אני מחפש סימן כדי לחזור, כמו האב? בתורה ס״ו מזהיר רבי נחמן שאין לאדם "לפטר את עצמו ולמצא לעצמו תרוץ על ידי המניעה" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה ס״ו · אות ה׳).

ומצד שני, מי שבאמת השתדל ולא הצליח אינו מפסיד. כשדיבר על המניעות שהיו לו בנסיעה לארץ ישראל, אמר: "אין שום תנועה ואין שום מחשבה נאבדת כלל" (שיחות הר״ן · אות י״א). ובשיחה שאחריה: "על האדם לעשות את שלו תמיד", גם כשנדמה לו שאין מניחים אותו כלל (שיחות הר״ן · אות י״ב). על הנסיעה ההיא ראו הנסיעה של רבי נחמן לארץ ישראל, ועל התחזקות כשהדרך קשה ראו חיזוק בתורת רבי נחמן.

ואולי זה מה שהסיפור משאיר בסופו: לא תשובה מסודרת, אלא צעקה של אב שהבין מאוחר מדי, ותפילה שנלווית אליה בספר: "השם יתברך ישיב נדחינו בקרוב, אמן" (סיפורי מעשיות · מעשה ח׳ · אות ה׳).