Skip to main content

Go deeper

Rabbi Nachman

מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד

המשפט הזה פותח את תורה כ״ד בליקוטי מוהר״ן תנינא. הוא אינו מסתפק בעצה, הוא קובע שזו מצוה גדולה, ושצריך להתגבר ולהרחיק את העצבות בכל הכוח:

מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ. וְכָל הַחוֹלַאַת הַבָּאִין עַל הָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִּׂמְחָה.
ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ד · אות א׳

באותה תורה השמחה נקשרת לנגינה ולבריאות: "עשרה מיני נגינה, שהם בחינת שמחה", וכשיש פגם בשמחה באים חולאים. בהמשך הקטע מובא שגם הרופאים האריכו בכך, ו"השמחה הוא רפואה גדולה".

למה השמחה חשובה כל כך

בליקוטי מוהר״ן תנינא י׳ הטעם הוא יישוב הדעת. במרה שחורה אי אפשר להנהיג את המחשבה כרצונו, ולכן קשה ליישב את הדעת; בשמחה המחשבה משתחררת:

…רַק עַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם…
ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה י׳ · אות ב׳

ובחיי מוהר״ן, בהרחבה של רבי נתן על שיחה של רבי נחמן בדרכי עבודת ה׳, העצבות מתוארת כמה שמזיק לעבודת ה׳ יותר מכל דבר אחר:

…אֲשֶׁר זֹאת הַמִּדָּה שֶׁל עַצְבוּת מַזֶּקֶת לָנוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר מֵהַכֹּל…
חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות תקצ״ג

מאין לוקחים שמחה

המקורות אינם מחכים שהשמחה תבוא מעצמה. הם מצביעים על מקומות שממנה אפשר לקחת אותה:

באותה הרחבה של רבי נתן בחיי מוהר״ן, הדבר מנוסח כמשפט שאדם יכול לומר לעצמו:

…אַף־עַל־פִּי שֶׁאֲנִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי, אַף־עַל־פִּי־כֵן זָכִיתִי לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל, וּלְקַיֵּם כַּמָּה מִצְווֹת בְּכָל יוֹם צִיצִית וּתְפִלִּין וּקְרִיאַת שְׁמַע וּצְדָקָה וְכַיּוֹצֵא.
חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות תקצ״ג

כשאין חשק לשמוח

המקור יוצא מן ההנחה שהשמחה לא תבוא מעצמה. טבע האדם מושך לעצבות, ולכן צריך להכריח:

…כִּי טֶבַע הָאָדָם – לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל־כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא.
ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ד · אות ב׳

"מלי דשטותא" הם דברי שטות וצחוק. בליקוטי מוהר״ן תנינא מ״ח מובא בפירוש מה הכוונה: "לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות ורקודים, כדי לבוא לשמחה" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה מ״ח · אות ד׳). וגם רבי נתן כותב בחיי מוהר״ן: "ועלפי רב צריכין לשמח את עצמו במלי דשטותא" (חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות תקצ״ג).

גם הריקוד שייך לכאן. כשהשמחה של מצוה גדולה כל כך "עד שנוגעת עד רגליו, הינו שמרקד מחמת שמחה": זו מעלה בפני עצמה (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה פ״א · אות א׳). ובחיי מוהר״ן מתואר שבשבת שלפני חתונת בתו מרים רקד רבי נחמן כמעט כל היום (חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות קי״ז).

שמחה ולב נשבר

לב נשבר אינו פסול. אבל יש לו זמן:

…אַף שֶׁגַּם לֵב נִשְׁבָּר הוּא טוֹב מְאֹד, עִם כָּל זֶה הוּא רַק בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, וְרָאוּי לִקְבֹּעַ לוֹ אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר לִבּוֹ וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ, אֲבָל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה.
ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ד · אות ב׳

הנימוק בהמשך הקטע: מלב נשבר קל לבוא למרה שחורה, קל יותר מאשר להיכשל מתוך שמחה. לכן לב נשבר רק בשעה קבועה ביום, "לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך", וכל שאר היום בשמחה. על השיחה הזאת: בעמוד התבודדות.

ואפילו בכי, עיקר מעלתו כשהוא בא מתוך שמחה, וגם החרטה "טוב מאד שתהיה מחמת שמחה": "שמרב שמחתו בהשם יתברך, הוא מתחרט ומתגעגע מאד על שמרד נגדו בימים הראשונים" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה קע״ה · אות א׳).

להכניס את העצבות לתוך השמחה

תורה כ״ג בתנינא פותחת במשל: כשאנשים רוקדים, הם חוטפים מבחוץ אדם עצוב ומכניסים אותו בעל כורחו למעגל. כך, עם העצבות עצמה:

…כִּי כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ, אֲזַי הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד. אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה – לְהִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם־כֵּן בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה.
ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ג · אות א׳

כלומר: כשאדם שמח, העצבות נסתלקת מן הצד; אבל ה"מעלה יתרה" היא לרדוף אחריה ולהכניס אותה לתוך השמחה, עד שתתהפך. על העצבות עצמה, מה היא ולמה היא מזיקה: בעמוד עצבות ומרה שחורה.

Sources

17 passages accepted for this topic after reading. For each passage: what it contains, the opening words of the original, and the full passage, which opens here or on the book page.

Central source

  • ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ד · אות א׳

    "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחרה בכל כחו": פתיחת תורה כ״ד.

    מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ. וְכָל הַחוֹלַאַת הַבָּאִין עַל הָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִּׂמְחָה. כִּי יֵשׁ עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהֵם…
    Open the full passage
    מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ. וְכָל הַחוֹלַאַת הַבָּאִין עַל הָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִּׂמְחָה. כִּי יֵשׁ עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים צ״ב:ה׳): עֲלֵי עָשׂוֹר וְכוּ' כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ וְכוּ'. וְאֵלּוּ יוּ"ד מִינֵי נְגִינָה בָּאִין בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה מִינֵי דְּפִיקִין, וְהֵם מְחַיִּין אוֹתָן. וְעַל־כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ קִלְקוּל וּפְגָם בְּהַשִּׂמְחָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת יוּד מִינֵי נְגִינָה, עַל־יְדֵי־זֶה בָּאִין חוֹלַאַת מִן הַיּוּד מִינֵי דְּפִיקִין, שֶׁנִּתְקַלְקְלִין עַל־יְדֵי קִלְקוּל הַיּוּד מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהֵם הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל. כִּי כָּל מִינֵי חוֹלַאַת כְּלוּלִים בְּיוּד מִינֵי דְּפִיקִין, וְכֵן כָּל מִינֵי נִגּוּנִים כְּלוּלִים בְּיוּד מִינֵי נְגִינָה. וּכְּפִי קִלְקוּל הַשִּׂמְחָה וְהַנִּגּוּן, כֵּן בָּא חוֹלַאַת כַּנַּ"ל. וְגַם חַכְמֵי הָרוֹפְאִים הֶאֱרִיכוּ בָּזֶה, שֶׁכָּל הַחוֹלַאַת – עַל־יְדֵי מָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת, וְהַשִּׂמְחָה הִוא רְפוּאָה גְּדוֹלָה. וְלֶעָתִיד תִּתְגַּדֵּל הַשִּׂמְחָה מְאֹד, וְעַל־כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי סוכה פ' לולב וערבה ובמ"ר שמיני פ' י"א): עָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת רֹאשׁ חוֹלֶה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה מָחוֹל לַצַּדִּיקִים, וְהוּא יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה רֹאשׁ חוֹלֶה, כִּי שְׁכִינָה לְמַעְלָה מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדרים מ), שֶׁנֶּאֱמַר: ה' יִסְעָדֶנוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי; כִּי אֵין לְהַחוֹלֶה שׁוּם חִיּוּת, רַק הַשְּׁכִינָה מְחַיָּה אוֹתוֹ. וְלֶעָתִיד עַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה יִתְתַּקֵּן כָּל הַחוֹלַאַת כַּנַּ"ל, וְאָז יִהְיֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רֹאשׁ חוֹלֶה, דְּהַיְנוּ רֹאשׁ הַמָּחוֹל כַּנַּ"ל, כִּי הַשִּׂמְחָה הִיא בְּחִינַת תִּקּוּן הַחוֹלֶה כַּנַּ"ל. וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָאִין הַשִּׂמְחָה וְהָרִקּוּדִין חוֹלֶה כַּנַּ"ל, כִּי הֵם תִּקּוּן הַחוֹלַאַת כַּנַּ"ל:

    Read the full source

  • ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה י׳ · אות ב׳

    במרה שחורה אי אפשר להנהיג את המח; על ידי השמחה הדעת משתחררת ומתיישבת.

    אַךְ דַּע, שֶׁעַל־יְדֵי מָרָה־שְׁחוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְעַל־כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. רַק עַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, כִּי שִׂמְחָה הוּא…

    ביאור: הקטע מתאר את המרה השחורה כמצב שבו אדם אינו מנהיג את מחשבתו כרצונו, ואת השמחה כ"עולם החרות", הדעת משתחררת, ואפשר ליישב אותה.

    Open the full passage
    אַךְ דַּע, שֶׁעַל־יְדֵי מָרָה־שְׁחוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְעַל־כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. רַק עַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת, בִּבְחִינַת (ישעיהו נ״ה:י״ב): כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, שֶׁעַל־יְדֵי שִׂמְחָה נַעֲשִׂין בֶּן־חוֹרִין וְיוֹצְאִין מִן הַגָּלוּת. וְעַל־כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמֹּחַ, אֲזַי מֹחוֹ וְדַעְתּוֹ בֶּן־חוֹרִין, וְאֵינוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת, וַאֲזַי יוּכַל לְהַנְהִיג אֶת מֹחוֹ כִּרְצוֹנוֹ וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ, מֵאַחַר שֶׁמֹּחוֹ בְּחֵרוּת וְאֵינוֹ בְּגָלוּת. כִּי עַל־יְדֵי גָּלוּת אֵין הַדַּעַת מְיֻשָּׁב, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מגילה יב:) עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב, דִּמְיָתְבָא דַּעְתַּיְהוּ מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הָלְכוּ בְּגָלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו מ״ח:י״א): שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְכוּ', וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְכוּ':

    Read the full source

  • ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה ל׳ · אות ה׳

    "ועקר השמחה הוא מן המצוות": השמחה של כל המצוות מתקבצת אל שלוש הרגלים.

    …וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה הוּא מִן הַמִּצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים יט): פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵב. וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם ד): נָתַתָּ שִׂמְחָה בְלִבִּי. וְהַלֵּב שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה…

    ביאור: שלוש הרגלים מתוארות בקטע כ"לב של כל השנה", אליהן מתקבצת השמחה של כל המצוות שנעשו בשנה.

    Open the full passage
    ה וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹתוֹ הַחָכְמָה, צָרִיךְ לִרְאוֹת לְהַמְשִׁיךְ לְתוֹכָהּ חִיּוּת, לְהַחֲיוֹת הַחָכְמָה תַּתָּאָה, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינוֹת הַחָכְמָה תַּתָּאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, כְּפִי בְּחִינוֹת הַחָכְמָה תַּתָּאָה שֶׁבְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם. וְעִקַּר הַחִיּוּת הוּא מֵאוֹר הַפָּנִים, בְּחִינוֹת (משלי ט״ז:ט״ו): בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים. וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְהַעֲלוֹת אֶת הַמַּלְכוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה תַּתָּאָה, אֶל אוֹר הַפָּנִים, הַמֵּאִיר בְּשָׁלֹשׁ רְגָלִים, כִּי עִקַּר אוֹר הַפָּנִים הוּא שִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם טו): לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים. וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה הוּא מִן הַמִּצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים יט): פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵב. וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם ד): נָתַתָּ שִׂמְחָה בְלִבִּי. וְהַלֵּב שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה הֵם הַשָּׁלֹשׁ רְגָלִים, בְּחִינוֹת (ויקרא כג): אֵ'לֶּה מ'וֹעֲדֵי יְ'יָ – רָאשֵׁי־תֵּבוֹת "אִמִּי", כַּמּוּבָא, שֶׁהִיא אֵם לַבִּינָה. וּבִינָא – לִבָּא. וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל הַשָּׁנָה, הוּא מִתְקַבֵּץ אֶל הַלֵּב, שֶׁהֵם הַשָּׁלֹשׁ רְגָלִים. וְעַל־כֵּן הֵם יְמֵי שִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים טז): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ; וְאָז מֵאִיר הַפָּנִים עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה, בִּבְחִינוֹת: לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים. בִּשְׁבִיל זֶה נִצְטַוִּינוּ (שם): שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ; בִּשְׁבִיל לְקַבֵּל אוֹר הַפָּנִים. וְזֶה בְּחִינַת (סוכה כז:): חַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל – כְּדֵי לְקַבֵּל אוֹר הַפָּנִים, וּלְהַחֲיוֹת אֶת בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת. וְזֶה (תהלים פה): צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ; צֶדֶק – מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא, כְּשֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתָהּ אֶל אוֹר הַפָּנִים. הָעִקָּר עַל יְדֵי בְּחִינוֹת: וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו, הַיְנוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה וְכוּ', שֶׁעַל יְדֵיהֶם מְקַבְּלִין מֵאוֹר הַפָּנִים כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינוֹת (שם קם): יֵשְבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ, יְשָׁרִים, הֵם: פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, הֵם מְיַשְּׁבִין וּמְאִירִין וּמְסַדְּרִין אוֹר הַפָּנִים כַּנַּ"ל:

    Read the full source

  • שיחות הר״ן · אות מ״ג

    "שצריך ליזהר מאד מאד להיות בשמחה תמיד"

    על ידי מרה שחורה ועצבות אינם יודעים משמו. ואמר בדרך צחות, שהמת כששואלין אותו שיאמר שמו הוא שוכח את שמו, כמובא, וזה מחמת שהמת הוא בעצבות ומרה שחורה…
    Open the full passage
    על ידי מרה שחורה ועצבות אינם יודעים משמו. ואמר בדרך צחות, שהמת כששואלין אותו שיאמר שמו הוא שוכח את שמו, כמובא, וזה מחמת שהמת הוא בעצבות ומרה שחורה מאד - על כן אינו יודע משמו. והכלל - שצריך ליזהר מאד מאד להיות בשמחה תמיד. ואפילו אם הוא כמו שהוא, דהיינו: שהוא חס ושלום רחוק מאד מהשם יתברך, אף על פי כן יש לו לשמוח מאד שלא עשהו גוי. וכבר מבואר שעל עניני מעשיו אשר אינם כראוי נגדו יתברך, על זה צריכין לייחד שעה ביום להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך, כמבואר במקום אחר, וגם אותה השעה אסור שיהיה לו עצבות רק לב נשבר, אבל שאר כל היום יהיה רק בשמחה. גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא לצלן ואי אפשר להם לספר מה שבלבם. והם היו רוצים לספר אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם. והם הולכים מלאים יסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאד. וכמו שמובא בגמרא (תענית דף כב.) מהני תרי בדחי שזכו למה שזכו על ידי זה שהיו משמחים בני אדם:

    Read the full source

Practical advice

  • ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ד · אות ב׳

    להכריח את עצמו להיות בשמחה, אפילו במילי דשטותא; לב נשבר רק בשעה קבועה ביום.

    וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל הַכֹּחוֹת, לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם – לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל־כֵּן…
    לב נשבר
    בקטע: שעה קבועה ביום "לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך", ולא מצב של כל היום, שממנו קל ליפול למרה שחורה.
    Open the full passage
    וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל הַכֹּחוֹת, לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם – לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל־כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא. אַף שֶׁגַּם לֵב נִשְׁבָּר הוּא טוֹב מְאֹד, עִם כָּל זֶה הוּא רַק בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, וְרָאוּי לִקְבֹּעַ לוֹ אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר לִבּוֹ וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ, אֲבָל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה. כִּי מִלֵּב נִשְׁבָּר בְּקַל יְכוֹלִין לָבוֹא לְמָרָה שְׁחֹרָה, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יְכוֹלִין לִכָּשֵׁל עַל־יְדֵי שִׂמְחָה, חַס וְשָׁלוֹם, לָבוֹא לְאֵיזֶה הוֹלֵלוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי זֶה קָרוֹב יוֹתֵר לָבוֹא מִלֵּב נִשְׁבָּר לְמָרָה שְׁחֹרָה. עַל־כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, רַק בְּשָׁעָה מְיֻחֶדֶת יִהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר:

    Read the full source

  • ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ג · אות א׳

    המשל על המרקדים שחוטפים את העצוב: להכניס את המרה השחורה עצמה לתוך השמחה עד שתתהפך.

    בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה. עַל־פִּי מָשָׁל, שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי־אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים, אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ, שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחֹרָה, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל־כָּרְחוֹ לְתוֹךְ מְחוֹל הַמְרַקְּדִים, וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל־כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ…
    Open the full passage
    בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה. עַל־פִּי מָשָׁל, שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי־אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים, אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ, שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחֹרָה, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל־כָּרְחוֹ לְתוֹךְ מְחוֹל הַמְרַקְּדִים, וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל־כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם־כֵּן; כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה. כִּי כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ, אֲזַי הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד. אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה – לְהִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם־כֵּן בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה. שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, שֶׁאָז מִגֹּדֶל הַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרוֹת שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה. נִמְצָא שֶׁחוֹטֵף הַמָּרָה שְׁחֹרָה וּמַכְנִיס אוֹתָהּ בְּעַל־כָּרְחָהּ לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, כַּמָּשָׁל הַנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת (ישעיהו ל״ה:י׳): שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה – שֶׁהַיָּגוֹן וַאֲנָחָה בּוֹרְחִים וְנָסִים מִן הַשִּׂמְחָה, כִּי בְּעֵת הַשִּׂמְחָה דֶּרֶךְ הַיָּגוֹן וָאֲנָחָה לַעֲמֹד מִן הַצַּד כַּנַּ"ל, אֲבָל צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם דַּיְקָא, וּלְהַשִּׂיגָם וּלְהַגִּיעָם, לְהַכְנִיס אוֹתָם דַּוְקָא לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְכוּ' – שֶׁהַשָּׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְיִתְפְּסוּ אֶת הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה, שֶׁהֵם נָסִים וּבוֹרְחִים מִן הַשִּׂמְחָה, לְהַכְנִיס אוֹתָם בְּעַל־כָּרְחָם לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל. כִּי יֵשׁ יָגוֹן וַאֲנָחָה שֶׁהֵם הַסִּטְרָא־אָחֳרָא, שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה, וְעַל־כֵּן הֵם בּוֹרְחִים מִן הַשִּׂמְחָה. עַל־כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אוֹתָם לְהַכְנִיס אוֹתָם לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ הַשִּׂמְחָה, בְּעַל־כָּרְחָם, כַּנַּ"ל:

    Read the full source

  • ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה י׳ · אות ג׳

    לבוא לשמחה על ידי נקודה טובה שמוצא בעצמו, ועל ידי שזכה להיות מזרע ישראל.

    וְלָבוֹא לְשִׂמְחָה הוּא עַל־יְדֵי מַה שֶּׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עַל־כָּל־פָּנִים, כַּמְבֹאָר עַל פָּסוּק: אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי (בְּלִקּוּטֵי הָרִאשׁוֹן, בְּסִימָן רפב), עַיֵּן שָׁם. וְעַל־כָּל־פָּנִים יֵשׁ לוֹ לִשְׂמֹחַ בַּמֶּה…
    Open the full passage
    וְלָבוֹא לְשִׂמְחָה הוּא עַל־יְדֵי מַה שֶּׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עַל־כָּל־פָּנִים, כַּמְבֹאָר עַל פָּסוּק: אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי (בְּלִקּוּטֵי הָרִאשׁוֹן, בְּסִימָן רפב), עַיֵּן שָׁם. וְעַל־כָּל־פָּנִים יֵשׁ לוֹ לִשְׂמֹחַ בַּמֶּה שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִין: בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וְהִבְדִּילָנוּ וְכוּ' וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וְכוּ'. מִכָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה רָאוּי לוֹ לִקַּח לוֹ שִׂמְחָה לְשַׂמֵּחַ דַּעְתּוֹ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת (שבת עז:): בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּקַשֵּׁר הַשִּׂמְחָה לְמֹחוֹ וְדַעְתּוֹ, וַאֲזַי הַמֹּחַ מְשֻׁחְרָר, וְיֵשׁ לוֹ יִשּׁוּב־הַדַּעַת כַּנַּ"ל, וְגַם לְמַעְלָה נַעֲשֶׂה מִזֶּה יִחוּד גָּדוֹל עַל־יְדֵי בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ:

    Read the full source

  • ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה מ״ח · אות ד׳

    לשמח את עצמו בכל מה שיוכל, "לעשות עצמו כשוטה" וריקודים, כדי לבוא לשמחה.

    וְרָאוּי לֵילֵךְ עִם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בַּמַּאֲמָר "אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי" (בליקוטי הראשון בסימן רפ"ב), דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה זְכוּת וְאֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וּבָזֶה הַמְּעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ…
    מלי דשטותא
    דברי שטות. הקטע עצמו מפרש: "לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות ורקודים, כדי לבוא לשמחה".
    Open the full passage
    וְרָאוּי לֵילֵךְ עִם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בַּמַּאֲמָר "אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי" (בליקוטי הראשון בסימן רפ"ב), דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה זְכוּת וְאֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וּבָזֶה הַמְּעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ יִשְׂמַח וִיחַזֵּק עַצְמוֹ, וְאַל יַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, אַף אִם נָפַל לְמַה שֶּׁנָּפַל, רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף־עַל־פִּי־כֵן יְחַזֵּק עַצְמוֹ בִּמְעַט דִּמְעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לָשׁוּב עַל־יְדֵי־זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל הַזְּדוֹנוֹת יִהְיוּ נַעֲשִׂין זְכֻיּוֹת (ע' יומא פו:). וּמֶה עָשָׂה הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, עַל הַיָּם, כְּשֶׁהֱסִיתוֹ הַבַּעַל דָּבָר וְכוּ'. וּמִזֶּה תָּבִין, עַד הֵיכָן אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וְלִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמְךָ, חַס וְשָׁלוֹם, אַף אִם יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה. וְהָעִקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וִישַׂמַּח עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, וַאֲפִלּוּ עַל־יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְלַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי שְׁטוּת וּצְחוֹק אוֹ קְפִיצוֹת וְרִקּוּדִים, כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד:

    Read the full source

  • חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות תקצ״ג

    העצבות מזיקה לעבודת ה׳ יותר מהכל; לשמוח בנקודה טובה, בכך שזכה להיות מישראל, ובמילי דשטותא.

    הָלַךְ אָנָה וָאָנָה בַּבַּיִת הַמְיֻחָד שֶׁהָיָה לוֹ פֹּה בִּבְּרַסְלֶב, וְסִפֵּר עִמִּי מֵעִנְיַן דַּרְכֵי עֲבוֹדַת ה'. שֶׁיֵּשׁ לִפְעָמִים עַל־פִּי רֹב יִסּוּרִים גְּדוֹלִים לַעֲבוֹדָתוֹ, וְאַחַר־כָּךְ מַנִּיחִין לוֹ לִפְעָמִים מְעַט, וְיֵשׁ…

    ביאור: בקטע הזה דברי רבי נחמן עצמו הם "אין רשאים לותר להשם יתברך", ואחר כך "אבל לכם אין צריכין לומר זאת, כי אתם צריכים להיות בשמחה תמיד". מה שבא אחרי המילה "כלומר", כולל העצות איך לשמח את עצמו, הוא הרחבה של רבי נתן, כותב הספר.

    Open the full passage
    (קנ) הָלַךְ אָנָה וָאָנָה בַּבַּיִת הַמְיֻחָד שֶׁהָיָה לוֹ פֹּה בִּבְּרַסְלֶב, וְסִפֵּר עִמִּי מֵעִנְיַן דַּרְכֵי עֲבוֹדַת ה'. שֶׁיֵּשׁ לִפְעָמִים עַל־פִּי רֹב יִסּוּרִים גְּדוֹלִים לַעֲבוֹדָתוֹ, וְאַחַר־כָּךְ מַנִּיחִין לוֹ לִפְעָמִים מְעַט, וְיֵשׁ לוֹ אֵיזֶה נַיְחָא כַּיָּדוּעַ לְמִי שֶׁנִּכְנַס קְצָת בַּעֲבוֹדַת ה'. עָנָה וְאָמַר אֵין רַשָּׁאִים לְוַתֵּר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "מֶע טָאר דֶעם אֵייבֶּערְשְׁטְן נִיט נָאךְ גֶעבִּין", כְּלוֹמַר שֶׁבִּתְחִלָּה הָיוּ לוֹ יִסּוּרִים וּבִלְבּוּלִים וְאַחַר־כָּךְ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ נַיְחָא קְצָת יֹאמַר, שֶׁכְּבָר מִלֵּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שְׁאֵלָתוֹ וְאֵין צְרִיכִים לְהַפְצִירוֹ עוֹד, כִּי בֶּאֱמֶת עֲדַיִן לֹא נָתַן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַיְשׁוּעָה בִּשְׁלֵמוּת, וַעֲדַיִן צְרִיכִין לְהִסְתַּכֵּל לִישׁוּעָה וּלְהִתְחַטֵּא לְפָנָיו הַרְבֵּה כְּבֵן הַמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו וּלְהַרְבּוֹת בְּגִעְגּוּעִים וְהַפְצָרוֹת וְכוּ' שֶׁיַּעְזֹר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹד וָעוֹד וְכוּ'. אַחַר־כָּךְ אָמַר אֲבָל לָכֶם אֵין צְרִיכִין לוֹמַר זֹאת, כִּי אַתֶּם צְרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. כְּלוֹמַר שֶׁאִם נָחוּשׁ בְּכָל עֵת אֲפִלּוּ כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַרְוִיחַ לָנוּ קְצָת לַחֲשֹׁב תָּמִיד עַל חֶסְרוֹן הַיְשׁוּעָה הַמֻּכְרַחַת לָנוּ עוֹד, אִם־כֵּן תִּתְגַּבֵּר חַס וְשָׁלוֹם הַמָּרָה־שְׁחוֹרָה וְהָעַצְבוּת בְּיוֹתֵר. אֲשֶׁר זֹאת הַמִּדָּה שֶׁל עַצְבוּת מַזֶּקֶת לָנוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר מֵהַכֹּל, וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לְהִתְחַזֵּק לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד אֵיךְ שֶׁהוּא. עַל־כֵּן אֲפִלּוּ בְּעֵת הַצַּעַר וְהָרִחוּק מֵעֲבוֹדָתוֹ צְרִיכִין לְהִתְחַזֵּק לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד, וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְכָל מַה דְּאֶפְשָׁר בַּמֶּה שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן, וּבַמֶּה שֶׁזָּכָה שֶׁלֹּא עֲשָׂאוֹ גּוֹי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְלַהֲפֹךְ כָּל הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה וְהַצַּעַר וְיִסּוּרִין לְשִׂמְחָה. לוֹמַר, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֲנִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי, אַף־עַל־פִּי־כֵן זָכִיתִי לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל, וּלְקַיֵּם כַּמָּה מִצְווֹת בְּכָל יוֹם צִיצִית וּתְפִלִּין וּקְרִיאַת שְׁמַע וּצְדָקָה וְכַיּוֹצֵא. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁעֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת הֵם כְּמוֹ שֶׁהֵם, אַף־עַל־פִּי־כֵן עַל־כָּל־פָּנִים יֵשׁ בָּהֶם נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת מְאֹד שֶׁנַּעֲשֶׂה מֵהֶם שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים לְמַעְלָה, וַאֲפִלּוּ עַל־יְדֵי הַמִּצְווֹת שֶׁנַּעֲשִׂין עַל־יְדֵי פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי כָּל זְמַן שֶׁשֵּׁם יִשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו מִתְפָּאֵר בּוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַרְבֵּה בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָה מט) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר, וְכַמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ בְּעִנְיָן זֶה תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת, כַּמָּה וְכַמָּה דַּרְכֵי עֵצוֹת אֵיךְ לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ תָּמִיד יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז בָּהֶם. וְעַל־פִּי רֹב צְרִיכִין לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּמִלֵּי דִשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי צְחוֹק וּמִלְּתָא דִבְדִיחוּתָא כְּדֵי לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה דְּאֶפְשָׁר. וְעַל־פִּי רֹב אִי אֶפְשָׁר לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ כִּי־אִם עַל־יְדֵי־זֶה, כִּי הַמָּרָה־שְׁחוֹרָה וְהָעַצְבוּת מִתְגַּבֵּר עַל הָאָדָם יוֹתֵר מִן הַכֹּל, וְקָשֶׁה לְשַׁבְּרָהּ יוֹתֵר מִכָּל הַמִּדּוֹת, וּמַזֶּקֶת לְהָאָדָם מְאֹד יוֹתֵר מֵהַכֹּל. וְכָל עִקַּר הִתְרַחֲקוּת כָּל אָדָם מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא רַק מֵחֲמַת עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, עַל־כֵּן צְרִיכִין לִרְאוֹת לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל הַכֹּחוֹת בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר אֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁצַּר לְהָאָדָם וְדָחוּק לוֹ מְאֹד בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת, הֵן בְּפַרְנָסַת הַנֶּפֶשׁ הֵן בְּפַרְנָסַת הַגּוּף אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ לִרְאוֹת לִבְטֹחַ בַּה' תָּמִיד שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף לֹא יַעֲזֹב ה' אוֹתוֹ לָנֶצַח חָלִילָה, וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְכָל מַה דְּאֶפְשָׁר. מִכָּל־שֶׁכֵּן כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַרְחִיב לוֹ בְּעֵת צָרָתוֹ וְדָחְקוֹ קְצָת, וְיֵשׁ לוֹ אֵיזֶה נַיְחָא בְּעָלְמָא, בְּוַדַּאי צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְהַגְדִּיל הַשִּׂמְחָה בְּיוֹתֵר. וְהָבֵן דְּבָרִים אֵלּוּ כִּי דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל הֵם עֲמֻקִּים מְאֹד, וְעִקַּר הָעַמְקוּת הוּא לְהָבִין הַדְּבָרִים לְקַיְּמָם בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאַחַר־כָּךְ הָיָה נִרְאֶה כְּאִלּוּ סוֹתֵר רַבֵּנוּ זַ"ל בְּעַצְמוֹ הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר לְפָנַי שֶׁאֵין צְרִיכִין לְוַתֵּר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מֵחֲמַת שֶׁאָנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. אַף־עַל־פִּי־כֵן הַדְּבָרִים נִצְרָכִים מְאֹד לְפָנַי וְלִפְנֵי בְּנֵי אָדָם כְּגִילֵנוּ, כִּי הֵבַנְתִּי כַּוָּנָתוֹ קְצָת שֶׁרוֹצֶה שֶׁלֹּא נִפֹּל חַס וְשָׁלוֹם לְעַצְבוּת עַל־יְדֵי־זֶה מֵחֲמַת שֶׁנַּחֲשֹׁב תָּמִיד אֲפִלּוּ בְּעֵת הַהַרְחָבָה עַל חֶסְרוֹן הַיְשׁוּעָה הַחֲסֵרָה עֲדַיִן, כִּי בֶּאֱמֶת צְרִיכִין לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד אֲפִלּוּ בְּעֹצֶם הַדַּחֲקוּת בַּעֲבוֹדַת ה' וּבְגֹדֶל הָרִחוּק. וְגַם אִם יֵשׁ לוֹ עוֹד לָזֶה שְׁאָר יִסּוּרִים מִפַּרְנָסָה וּמוֹנְעִים וְכוּ', אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶׁיּוּכַל כַּנַּ"ל, מִכָּל־שֶׁכֵּן כְּשֶׁמֵּנִיחַ לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו וּמַרְחִיב לוֹ קְצָת. אֲבָל אַף־עַל־פִּי־כֵן אַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ לְמַה שֶּׁצָּרִיךְ, וּכְבָר אֵין חָסֵר לוֹ כְּלוּם בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ כְּאִלּוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נָתַן לוֹ כְּבָר כָּל בַּקָּשָׁתוֹ, כִּי בֶּאֱמֶת עֲדַיִן נִשְׁאָר אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רֹב יְשׁוּעוֹת, וְאֵין צְרִיכִין לְוַתֵּר לוֹ יִתְבָּרַךְ וְכוּ' רַק אַף־עַל־פִּי־כֵן יִהְיֶה בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, כִּי אֵיךְ שֶׁהוּא צְרִיכִין לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וְהוֹלֵךְ בְּתֹם יוּכַל לְהָבִין דְּבָרִים אֵלּוּ בִּפְשִׁיטוּת:

    Read the full source

  • שיחות הר״ן · אות מ״א

    "צריכין ליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר" [...] "אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה"

    לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות שהוא מהטחול היא סטרא אחרא, והקדוש ברוך הוא שונא…
    Open the full passage
    לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות שהוא מהטחול היא סטרא אחרא, והקדוש ברוך הוא שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך, כי לב נשבר יקר מאד מאד בעיניו יתברך. והיה טוב שיהיה לו לב נשבר כל היום, אך אנשים כערככם יכולין לבוא מלב נשבר לעצבות. על כן צריכין ליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר, דהיינו: להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך, כמבואר במקום אחר (עיין לקוטי תנינא, סימן כה, ולקמן מז, רלב), אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה. ועל זה הזהיר אותנו כמה פעמים - להתאמץ ולהתגבר שלא יהיה לנו לב נשבר רק איזה שעה ביום, ועצבות כלל לא, ושאר כל היום יהיה בשמחה:

    Read the full source

  • שיחות הר״ן · אות כ׳

    "כשהאדם כל היום בשמחה אזי בנקל לו ליחד לו שעה ביום לשבר את לבו"

    כשהאדם כל היום בשמחה אזי בנקל לו ליחד לו שעה ביום לשבר את לבו ולהשיח את אשר עם לבבו לפני השם יתברך, כמבואר אצלנו כמה פעמים, אבל כשיש…
    Open the full passage
    כשהאדם כל היום בשמחה אזי בנקל לו ליחד לו שעה ביום לשבר את לבו ולהשיח את אשר עם לבבו לפני השם יתברך, כמבואר אצלנו כמה פעמים, אבל כשיש לו עצבות חס ושלום קשה לו להתבודד ולפרש שיחתו. ועיין במקום אחר (עיין לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימנים: מב, רפב; ובחלק ב', סימנים: י, כד מח) כמה האדם צריך להתחזק להיות שמח תמיד, וביותר בשעת התפילה, ושצריכין להכריח עצמו בכל כוחותיו לזכות לשמחה. ואמר כי לזכות לשמחה זה קשה וכבד להאדם לזכות לזה יותר משאר כל העבודות. ענה ואמר: כפי הנראה שאי אפשר לבוא לשמחה כי אם על ידי עניני שטות - לעשות עצמו כשוטה [ולעשות עניני צחוק ושטות וכו', כמבואר במקום אחר (שם, חלק ב', כד, מח) ורק על ידי זה באין לשמחה. כשהאדם זוכה לשמחה אזי השם יתברך בעצמו שומר אותו ומציל אותו מפגם הברית:

    Read the full source

Related to the topic

  • ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה קע״ה · אות א׳

    עיקר מעלת הבכי והחרטה: כשהם באים מתוך שמחה בה׳.

    עִקַּר מַעֲלַת הַבְּכִיָה הוּא כְּשֶׁהִיא מֵחֲמַת שִׂמְחָה וְחֶדְוָה, וַאֲפִלּוּ הַחֲרָטָה טוֹב מְאֹד שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת שִׂמְחָה, שֶׁמֵּרֹב שִׂמְחָתוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא מִתְחָרֵט וּמִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד עַל שֶׁמָּרַד נֶגְדּוֹ בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים…
    Open the full passage
    עִקַּר מַעֲלַת הַבְּכִיָה הוּא כְּשֶׁהִיא מֵחֲמַת שִׂמְחָה וְחֶדְוָה, וַאֲפִלּוּ הַחֲרָטָה טוֹב מְאֹד שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת שִׂמְחָה, שֶׁמֵּרֹב שִׂמְחָתוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא מִתְחָרֵט וּמִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד עַל שֶׁמָּרַד נֶגְדּוֹ בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, וּמִתְעוֹרֵר לוֹ בְּכִיָּה מֵחֲמַת רֹב הַשִּׂמְחָה, וְזֶה עִקַּר מַעֲלַת הַבְּכִיָּה, שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת שִׂמְחָה. וְזֶה בְּכִיָּה הוּא רָאשֵׁי־תֵּבוֹת: בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם (תהלים פט) – שֶׁעִקַּר הַבְּכִיָּה שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת שִׂמְחָה בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. כִּי בְּכִיָּה הוּא מִתְעוֹרֵר מִשֵּׁם ס"ג, שֶׁהוּא בְּבִינָה, וְעַל־כֵּן בְּכִיָּה בְּגִימַטְרִיָּא הַמִּלּוּי שֶׁל ס"ג, כַּמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י, הַיְנוּ שֶׁהִתְעוֹרְרוּת הַבְּכִיָּה תִּהְיֶה מִשִּׂמְחָה, כִּי בִּינָה – לִבָּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: הַלֵּב מֵבִין; וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה הִיא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ד׳:ח׳): נָתַתָּ שִׂמְחָה בְלִבִּי; וּמִשָּׁם צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הִתְעוֹרְרוּת הַבְּכִיָּה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה נִמְתָּק הַבְּכִיָּה. וְהָבֵן:

    Read the full source

  • ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה פ״א · אות א׳

    שמחה של מצוה שנוגעת עד הרגליים: ריקוד מחמת שמחה.

    כְּשֶׁאָדָם מְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְהַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁנּוֹגַעַת עַד רַגְלָיו, הַיְנוּ שֶׁמְּרַקֵּד מֵחֲמַת שִׂמְחָה, זֶה הַבְּחִינָה נִקְרָא: וְנָבִיא לְבַב חָכְמָה (תהילים צ׳:י״ב). הָרַגְלַיִם הֵם נֶצַח…
    Open the full passage
    כְּשֶׁאָדָם מְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְהַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁנּוֹגַעַת עַד רַגְלָיו, הַיְנוּ שֶׁמְּרַקֵּד מֵחֲמַת שִׂמְחָה, זֶה הַבְּחִינָה נִקְרָא: וְנָבִיא לְבַב חָכְמָה (תהילים צ׳:י״ב). הָרַגְלַיִם הֵם נֶצַח וָהוֹד, בְּחִינַת נְבִיאִים, נִתְעַלִּים לִבְחִינַת לֵב עַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה שֶׁבַּלֵּב, כִּי הַשִּׂמְחָה מַעֲלָה אוֹתָם. וְזֶהוּ הָרִקּוּד שֶׁמַּעֲלֶה רַגְלָיו בְּכָל פַּעַם. וּכְשֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה אוֹ שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה בְּכָל־כָּךְ שִׂמְחָה, שֶׁהַשִּׂמְחָה נוֹגַעַת עַד רַגְלָיו, וּמַעֲלֶה אֶת רַגְלָיו לְמַעְלָה – בָּזֶה נִתְעַלִּים כָּל תּוֹמְכֵי דְּאוֹרַיְתָא, שֶׁהֵם נִקְרָאִים סָמְכֵי קְשׁוֹט. וְזֶה פֵּרוּשׁ (ישעיהו מ״א:ב׳): צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, כִּי הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה נִקְרָאִים צֶדֶק, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין פט): צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן וְכוּ', וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קי״ט:קע״ב): כִּי כָל מִצְו‍ֹתֶיךָ צֶדֶק. גַּם הַדִּבּוּר הָרַע נִקְרָא רֶגֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם טו): לֹא רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ, גַּם הוּא נִתְעַלֶּה. גַּם אָדָם נִתְעַלֶּה בְּמָמוֹן, הַנִּקְרָא רֶגֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים י״א:ו׳): וְאֶת הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם. גַּם כָּל הַמַּדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת הַמְכֻנִּים בְּשֵׁם רַגְלַיִם, נִתְעַלִּים עַל־יְדֵי שִׂמְחַת תּוֹרָה וּמִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, שֶׁהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה הֵם קוֹרְאִים לְמַעְלָה אֶת אֵלּוּ הַמַּדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ב י): מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים, יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ בִּדְבַר מִצְוָה. כִּי אִשָּׁה נִקְרֵאת רֶגֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמואל־א ב): רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר. נִמְצָא שֶׁעַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה הוּא מַעֲלֶה וּמְקַשֵּׁר אוֹתָהּ לִבְחִינַת צֶדֶק, הַנִּקְרָא הֵא, וְשָׁם עִקָּר הַזֶּרַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מז): הֵא לָכֶם זֶרַע. גַּם בְּרָא כַּרְעָא דַּאֲבוּהָ (עירובין ע:). גַּם אֱמוּנָה נִקְרֵאת רֶגֶל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכות כד): בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת וְכוּ'. [וְכֵן] כָּל הַדְּבָרִים הַנִּקְרָאִים רֶגֶל נִתְעַלִּים:

    Read the full source

  • חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות קי״ז

    בשבת שלפני חתונת בתו מרים רקד רבי נחמן כמעט כל היום.

    בִּשְׁנַת תקס"ה עָשָׂה נִשּׂוּאִין לְבִתּוֹ מִרְיָם זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה בִּקְהִלַּת־קֹדֶשׁ וָואלְטְשִׁיסְק. וּבַשַּׁבָּת שֶׁלִּפְנֵי הַחֲתֻנָּה שֶׁקּוֹרִין פָארְשְׁפִּיל שֶׁהָיָה בְּפָרָשַׁת נֹחַ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ חֶשְׁוָן הָיָה מְרַקֵּד כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְרִקּוּדִין כָּאֵלּוּ…
    Open the full passage
    (יד) בִּשְׁנַת תקס"ה עָשָׂה נִשּׂוּאִין לְבִתּוֹ מִרְיָם זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה בִּקְהִלַּת־קֹדֶשׁ וָואלְטְשִׁיסְק. וּבַשַּׁבָּת שֶׁלִּפְנֵי הַחֲתֻנָּה שֶׁקּוֹרִין פָארְשְׁפִּיל שֶׁהָיָה בְּפָרָשַׁת נֹחַ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ חֶשְׁוָן הָיָה מְרַקֵּד כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְרִקּוּדִין כָּאֵלּוּ לֹא נִרְאָה מִמֶּנּוּ בְּשׁוּם פַּעַם כְּמוֹתָם, כִּי אָז הָיָה מְרַקֵּד כִּמְעַט כָּל הַיּוֹם. וּמַה שֶּׁהָיָה אָז בְּאוֹתוֹ הַשַּׁבָּת אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר וּלְסַפֵּר. וְהִתְפַּלֵּל עִמָּנוּ חָגוּר בְּפַאטְשֵׁיילֶע [כְּעֵין מִטְפַּחַת] לְבַד, וְאַחַר־כָּךְ בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית יָשַׁב אָז עִמָּנוּ וְאָמַר לִזְכֹּר הַשָּׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת זֶה. וְסִפֵּר אָז שֶׁבְּאוֹתוֹ הָרֹאשׁ־הַשָּׁנָה נָתְנוּ לוֹ עֶקְסְפֶּענְס [הוֹצָאוֹת] אֶלֶף אֲדֻמִּים אַחַר כָּל הַהִצְטָרְכוּת וְהָיָה בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה וְהוּא אוֹהֵב תּוֹרָה מְאֹד, וְהָיָה מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ שָׁם תּוֹרָה גָּבוֹהַּ מְאֹד וְהָלַךְ לְשָׁם וְעָמַד שָׁם שׁוֹמֵר עַל הַפֶּתַח וְלֹא הִנִּיחוֹ לִכְנֹס. וְנָתַן לוֹ הָאֶלֶף אֲדֻמִּים שֶׁלּוֹ כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחוּהוּ. וְהָיָה לוֹ שָׁם יֵצֶר הָרָע גָּדוֹל עַל הָאֶלֶף אֲדֻמִּים שֶׁלֹּא לִתְּנֵם. וְגַם יוֹדֵעַ אֲפִלּוּ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁיֵּשׁ שָׁם. וְנִכְנַס לְשָׁם וְשָׁמַע מַה שֶּׁשָּׁמַע, וּמַה שֶּׁשָּׁמַע בְּאוֹתוֹ הָעֵת הַיְנוּ מַאֲמַר חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם בְּלִקּוּטֵי א' סִימָן כ"ב הוּא מֵאוֹתוֹ הַתּוֹרָה שֶׁל הַמָּקוֹם הַנַּ"ל, רַק הוּא מְעַט וּמִקְצָת וְכוּ'. וְאָמַר אָז הַתּוֹרָה וַ'יֹּאמֶר יְ'יָ סָ'לַחְתִּי כִּ'דְבָרֶיךָ רָאשֵׁי־תֵבוֹת כּוֹסִ"י, שֶׁנִּדְפַּס מִזֶּה רַק רָאשֵׁי פְרָקִים בְּסִימָן קע"ז בְּלִקּוּטֵי א'. וַאֲנִי פָּסַקְתִּי אָז לוֹמַר קַדִּישׁ עַל אִמִּי זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה. וְאָז אָמַר בְּהַתּוֹרָה יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא כַּנִּדְפָּס בְּהָרָאשֵׁי פְרָקִים. וְגֹדֶל הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיָה אָז אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה זֹאת. בְּאוֹתוֹ הַשַּׁבָּת שָׁתָה מְעַט יַיִן מֵחֲמַת שִׂמְחַת הַנִּשּׂוּאִין כַּנָּהוּג, וְהָיָה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְרָקַד הַרְבֵּה כִּמְעַט כָּל הַיּוֹם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְאָז סָמַךְ עַצְמוֹ עַל רַבִּי יוּדְל וְרָקַד, וְהָיוּ מְזַמְּרִים אָז נִגּוּן נָאֶה וְהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל יִרְאָה, וְהוּא רָקַד עַל־יְדֵי זֶה הַנִּגּוּן. כִּי כֵן הָיָה דַּרְכּוֹ עַל־פִּי רֹב לְרַקֵּד עַל־יְדֵי נִגּוּן שֶׁל הִתְעוֹרְרוּת וְיִרְאָה. וְהַנִּגּוּן יָדוּעַ אֶצְלֵנוּ, וְאָמַר אָז שֶׁהַנִּגּוּן הַזֶּה הוּא נִגּוּן קְרִיאָה וּכְרוּז, שֶׁקּוֹרִין אוֹתָם עַל־יְדֵי נִגּוּן זֶה שֶׁיִּתְקַבְּצוּ כֻּלָּם עַל הַחֲתֻנָּה. הַיְנוּ שֶׁקּוֹרִין כָּל הַנְּשָׁמוֹת הַמֵּתִים הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁהֵם הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זַ"ל, וּזְקֵנוֹ רַבִּי נַחְמָן זַ"ל, וְאִמּוֹ הַצַּדֶּקֶת זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, שֶׁכֻּלָּם יָבוֹאוּ עַל הַחֲתֻנָּה כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (חֵלֶק ג ריט:) שֶׁבִּשְׁעַת הַחֲתֻנָּה מִתְקַבְּצִים כֻּלָּם. וְאָז הִתְפַּלֵּל מִנְחָה עִמָּנוּ יַחַד בַּמָּקוֹם שֶׁאָכַלְנוּ שָׁם סְעֻדַּת שַׁחֲרִית הַיְנוּ בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ. וְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה חָגוּר וְכוּ', וְאַחַר־כָּךְ יָשַׁב עִמָּנוּ בְּשָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת כַּנַּ"ל, וְהִתְחִיל לְזַמֵּר בְּנֵי הֵיכָלָא וְכוּ' וְהָיָה הַשָּׁלֹשׁ־סְעֻדּוֹת בְּדֶרֶךְ שִׂמְחָה. וְאָמַר אָז מִי שֶׁיָּכוֹל לִשְׁתּוֹת יָכוֹל לְכַפֵּר עֲווֹנוֹת "אַז אַגוּטֶר יְהוּד טִיט אַטְרִינְק וַויין קֶען עֶר מוֹחֵל עֲווֹנוֹת זַיין" וְאָמַר כָּל הַתּוֹרָה וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי וְכוּ' רָאשֵׁי־תֵבוֹת כּוֹסִי. וְאַחַר־כָּךְ בָּעֶרֶב הִתְפָּאֵר שֶׁלֹּא הִשְׁתַּמֵּשׁ עֲדַיִן בִּזְכוּת אָבוֹת, וּמַה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הָיָה אַדְּרַבָּא טוֹבָה לָהֶם:

    Read the full source

  • שיחות הר״ן · אות קנ״ה

    [בשבת] "לא כך הוא, העקר הוא שמחה"

    שַׁיָּךְ לְסִימָן י”ז בְּ”לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא”, הַמַּתְחִיל: “צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת” וְכוּ’. כָּל זֶה אָמַר בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ. וּבִתְחִלָּה שָׁאַל אוֹתִי: “הַאַתָּה שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת?” הֵשַׁבְתִּי: “אֲנִי לִפְעָמִים…
    Open the full passage
    שַׁיָּךְ לְסִימָן י”ז בְּ”לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא”, הַמַּתְחִיל: “צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת” וְכוּ’. כָּל זֶה אָמַר בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ. וּבִתְחִלָּה שָׁאַל אוֹתִי: “הַאַתָּה שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת?” הֵשַׁבְתִּי: “אֲנִי לִפְעָמִים נִתְעוֹרֵר עָלַי אֵיזֶה יִרְאָה בְּשַׁבָּת” (שֶׁקּוֹרִין ״פְרוּם״). וְאָמַרְתִּי לוֹ בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: “אִיךְ בִּין אַמָאל פְרוּם”. וְהֵשִׁיב: “לֹא כָּךְ הוּא, הָעִקָּר הוּא שִׂמְחָה”. וְאָז הוֹכִיחַ אוֹתִי הַרְבֵּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה דַּיְקָא בְּשַׁבָּת. וְאָז אָמַר כָּל הָעִנְיָן הַנִּדְפַּס (בְּ”לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא” סִימָן י”ז הנ”ל) מֵעִנְיַן מַעֲלַת הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת. וְנִכְלָל שָׁם שֶׁגַּם הַיִּרְאָה עִקַּר עֲלִיָּתָהּ - עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת דַּיְקָא, הַיְנוּ: שֶׁעִקַּר הוּא רַק הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת. וְאָז דַּיְקָא עוֹלָה הַיִּרְאָה שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁקּוֹרִין ״פְרוּם״. וְהֶאֱרִיךְ הַרְבֵּה בַּשִּׂיחָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת, וְהוֹכִיחַ אוֹתָנוּ -וְאוֹתִי בְּיוֹתֵר - לְהִתְגַּבֵּר לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב בְּשַׁבָּת, וּלְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנוּגֵי שַׁבָּת וְכוּ’ (כַּנִּדְפַּס שָׁם). וְאָמַר: ״הֲלֹא כָּל הוֹצָאוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב״ וְכוּ’ (א״ה: ראה ביצה טז.). וְאָמַר: ״הֲלֹא גַּם בַּעַל הַבַּיִת פָּשׁוּט הוּא שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת בְּהַדָּגִים וְהַזּ’וּפִּיצֶא שֶׁלּוֹ״. וְאַחַר כָּךְ אָמַר לִי: “עַתָּה יְהֵא לְךָ מִמַּה לִּהְיוֹת בְּמָרָה שְׁחוֹרָה”. כַּוָּנָתוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁהוֹכִיחַ אוֹתִי הַרְבֵּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֶהְיֶה ח”ו בְּמָרָה שְׁחוֹרָה בְּיוֹתֵר מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, מֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת וְאֵינִי זוֹכֶה לָזֶה. (וּבֶאֱמֶת כִּוֵּן מְאֹד לְמַחֲשַׁבְתִּי בָּזֶה, כִּי תֵּכֶף בְּעֵת אֲמִירָתוֹ כָּל הנ”ל הִתְחִיל לַעֲלוֹת עַל מַחֲשַׁבְתִּי דְּאָגוֹת אֵיךְ זוֹכִין לְשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת). וּבָזֶה שֶׁאָמַר דִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ - “עַתָּה יִהְיֶה לְךָ” וְכוּ’ - בָּזֶה נִחֵם וְחִזֵּק אוֹתִי הַרְבֵּה, שֶׁעַל כָּל פָּנִים לֹא יִהְיֶה לִי מָרָה שְׁחוֹרָה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, שֶׁאֲנִי מְחֻיָּב לִשְׂמֹחַ בְּשַׁבָּת, וכנ”ל. גַּם בְּעֵת שֶׁהָיָה מַרְבֶּה לְהוֹכִיחַ אוֹתִי עַל זֶה לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת, אָז עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: “אֲנִי חָפֵץ וְרוֹצֶה מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת” (וְכַוָּנָתִי הָיָה: אִם אֵינִי זוֹכֶה לְשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת, עַל כָּל פָּנִים אֲנִי רוֹצֶה מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה. וּכְבָר שָׁמַעְתִּי הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ מִגֹּדֶל מַעֲלַת הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין וְכוּ’), עָנָה וְאָמַר לְהָעוֹלָם: “הַשְׁמַעְתֶּם מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר? הֵיטֵב אֲשֶׁר דִּבֵּר!״. גַּם הוֹכִיחַ אוֹתָנוּ אָז לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשַׁבָּת הַרְבֵּה, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם מוֹנֵעַ מֵאֵיזֶה בְּנֵי אָדָם הַיּוֹשְׁבִים עַל הַשֻּׁלְחָן, שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁאֵין רְצוֹנָם בָּזֶה, רַק לְהִתְחַזֵּק לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשִׂמְחָה, וּלְהַנְהִיג הַשֻּׁלְחָן כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, כִּי עִקָּר הוּא הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת.

    Read the full source

  • ספר המידות · שמחה · חלק ראשון · אות א׳

    "כשאדם עושה מצוה בשמחה, זה סימן שלבו שלם לאלקיו"

    א. כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה בְּשִׂמְחָה, זֶה סִימָן שֶׁלִּבּוֹ שָׁלֵם לֵאלקָיו.
    Open the full passage
    א. כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה בְּשִׂמְחָה, זֶה סִימָן שֶׁלִּבּוֹ שָׁלֵם לֵאלקָיו.

    Read the full source

  • ספר המידות · שמחה · חלק שני · אות א׳

    "מי שהוא שמח תמיד, על ידי זה הוא מצליח"

    א. מִי שֶׁהוּא שָׂמֵחַ תָּמִיד, עַל יְדֵי זֶה הוּא מַצְלִיחַ.
    Open the full passage
    א. מִי שֶׁהוּא שָׂמֵחַ תָּמִיד, עַל יְדֵי זֶה הוּא מַצְלִיחַ.

    Read the full source

Continue from here

Related topics

Related paths

In Likutei Etzot: the entry שמחה

Questions and articles on this topic

The books these sources come from