תורה ולימוד בתורת רבי נחמן

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁהוֹכִיחַ אֶת אֶחָד שֶׁאָמַר לוֹ, שֶׁאֵין לוֹ פְּנַאי לִלְמֹד מֵחֲמַת שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, אָמַר: שֶׁאַף־עַל־פִּי־כֵן רָאוּי לוֹ לַחֲטֹף אֵיזֶה זְמַן לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּכָל יוֹם. וְאָמַר, שֶׁזֶּהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לא), שֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם: קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה, קֶבַע הוּא לְשׁוֹן גְּזֵלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כ״ב:כ״ג): וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ; הַיְנוּ שֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם, אִם גָּזַל מִן הַזְּמַן שֶׁהוּא טָרוּד בַּעֲסָקָיו, אִם גָּזַלְתָּ מֵהֶן עִתִּים לַתּוֹרָה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לַחֲטֹף וְלִגְזֹל עִתִּים לַתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַטִּרְדָּא וְהָעֵסֶק:

אֲפִלּוּ אָדָם פָּשׁוּט, אִם יֵשֵׁב עַצְמוֹ עַל הַסֵּפֶר, וְיִסְתַּכֵּל עַל אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, יָכוֹל לִרְאוֹת חֲדָשׁוֹת וְנִפְלָאוֹת, הַיְנוּ שֶׁעַל־יְדֵי הִסְתַּכְּלוּתוֹ הֵיטֵב הֵיטֵב עַל אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה יַתְחִילוּ הָאוֹתִיּוֹת לְהָאִיר וּלְהִצְטָרֵף, בִּבְחִינַת אוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת וּמִצְטָרְפוֹת שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא עג:), וַאֲזַי יִרְאֶה נִפְלָאוֹת צֵרוּפִים חֲדָשִׁים, וִיכוֹלִין לִרְאוֹת בְּהַסֵּפֶר מַה שֶּׁבַּעַל הַמְחַבֵּר לֹא כִּוֵּן לָזֶה כְּלָל, וְזֶה אֶפְשָׁר אֲפִלּוּ אָדָם פָּשׁוּט, כִּי אָדָם גָּדוֹל יָכוֹל לִרְאוֹת זֹאת בְּלִי יְגִיעָה, רַק אֲפִלּוּ אָדָם פָּשׁוּט לְגַמְרֵי יָכוֹל לְהַשִּׂיג וְלִרְאוֹת חֲדָשׁוֹת כַּנַּ"ל, אִם יֵשֵׁב עַצְמוֹ וְיִסְתַּכֵּל עַל אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל, אַךְ שֶׁלֹּא יַעֲמִיד הַדָּבָר לְנִסָּיוֹן, כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאָז דַּוְקָא לֹא יִרְאֶה כְּלָל, אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן יָכוֹל לְהַשִּׂיג לָזֶה אֲפִלּוּ אָדָם פָּשׁוּט כַּנַּ"ל:

כְּשֶׁלּוֹמֵד אֵיזֶה דָּבָר, טוֹב לְפָרֵשׁ הַדָּבָר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמֵּבִין, [וְהוּא טוֹבָה לְהָעוֹלָם]. וְהָעִנְיָן – כִּי כָּל צַדִּיק הַדּוֹר הוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מ״ט:י׳): עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה; הַיְנוּ מָשִׁיחַ. וְ"שִׁילֹה" בְּגִימַטְרִיָּא "מֹשֶׁה". וְעַל־כֵּן קָרְאוּ הַתַּנָּאִים אֶחָד לַחֲבֵרוֹ מֹשֶׁה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (שבת קא:): מֹשֶׁה שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ. וּכְשֶׁמְּחַדֵּשׁ דָּבָר בַּתּוֹרָה, אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁל הַחִדּוּשׁ הֵם בִּבְחִינַת מֹשֶׁה מָשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (וישב דף קצב:): וְרוּחַ אֱלֹקִים – דָּא רוּחָא דְּמָשִׁיחַ, מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם – הַיְנוּ הַתּוֹרָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַרְנוּ, כִּי הַחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁמְּחַדֵּשׁ, הֵם בְּעַצְמָם בִּבְחִינַת מָשִׁיחַ, כִּי שָׁם רוּחוֹ מְרַחֶפֶת. וְהַיְנוּ רוּחַ פִּיו, רוּחַ מְמַלְּלָא. וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי מָשִׁיחַ סָבֵל מַרְעִין עֲבוּר כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נ״ג:ה׳): וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ. בְּכֵן כָּל צַדִּיק הַדּוֹר הוּא גַּם כֵּן סוֹבֵל יִסּוּרִין בִּשְׁבִיל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, כִּי הוּא בִּבְחִינַת מָשִׁיחַ כַּנַּ"ל. וְכָתוּב בַּזֹּהַר (תצא רפ): וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ – דְּאִתְעֲבִד חֹל בְּגִינַיְהוּ. וְזֶהוּ: דְּסָבֵל מַרְעִין. וְהַיְנוּ מַה שֶּׁאָמַרְנוּ, שֶׁצְּרִיכִין לְפָרֵשׁ הַדָּבָר בְּלָשׁוֹן שֶׁמֵּבִין, כִּי עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בִּבְחִינַת חֹל. כִּי כְּשֶׁמְּפָרֵשׁ בִּלְשׁוֹנוֹ, הוּא דֶּרֶךְ חֹל לְעֵרֶךְ גֹּדֶל קְדֻשַּׁת הַדְּבָרִים בִּמְקוֹמָם, כְּפִי מַה שֶּׁיָּצְאוּ מִפִּי הַצַּדִּיק בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים. וְעַל יְדֵי זֶה הוּא מְחֹלָל, דְּאִתְעֲבִד חֹל, וּבִבְחִינָה זוֹ סָבֵל מַרְעִין לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל. אַךְ כָּל זֶה הוּא מִפְּשָׁעֵינוּ דַּיְקָא, כִּי מֵחֲמַת פְּשָׁעֵינוּ, אֵין אָנוּ מַשִּׂיגִין הַדְּבָרִים רַק בְּדֶרֶךְ חֹל כַּנַּ"ל, וְהוּא סָבֵל מַרְעִין. אַךְ לְגַבֵּי אֲנָשִׁים הָרָמִים אֵינָם צְרִיכִים לָזֶה, כִּי הֵם מַשִּׂיגִים הַדְּבָרִים כְּמוֹת שֶׁהֵם, כְּמוֹ שֶׁיָּצָא מֵהַצַּדִּיק:

ואמר: נכספתי מאד להמשיך את העולם אל עשייה, שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום ולא יעבור, וכיוצא. ואמר שאפילו אותן האנשים הרחוקים מן הקדושה מאד שנלכדו במצודה רעה עד שרגילין בעברות חס ושלום, רחמנא לצלן רחמנא לשזבן, אף על פי כן הכח של התורה גדול כל כך עד שיכולה להוציא אותם מן העברות שרגילין בהם חס ושלום, ואם יעשו להם חק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום ויום כך וכך – יהיה איך שיהיה – בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה על־ידי התורה, כי כח התורה גדול מאד: וכל עיקר מגמתו וחפצו היה תמיד רק לעבדות ועשיות של קדושה בלי שום חכמות כלל, רק שנעסוק תמיד בעשיות של קדושה בפשיטות, דהינו: להרבות בלימוד התורה ולעשות מצוות הרבה בכל יום ולהרבות בתפילה ותחנונים תמיד - והכל בפשיטות בלי שום חכמות. והזהיר מאד להיות בשמחה תמיד, והרבה מאד לדבר עמנו מזה מענין שמחה, כמבואר בספרים הקדושים, אך יותר מזה הרבה לדבר עימנו בעל פה, והזהיר מאד בכמה אזהרות כמה וכמה פעמים להיות אך שמח תמיד:

[דרך הלימוד] שמעתי בשמו מכבר שסיפר שלמד כל הארבעה שלחן ערוך שלש פעמים: פעם אחת כפשוטו; ופעם שני למד וגמר אותם, והיה יודע בכל דין ודין מארבעה שלחן ערוך השרש שלו בגמרא, פירוש רש"י ותוספות; ופעם שלישי למד וגמר אותם וזכה לידע בכל דין ודין סוד הכונה של הדין מפני מה הדין כך על פי סוד. וכפי הנשמע, כל זה היה בימי נעוריו, כי אחר כך חזר וגמר אותם עוד כמה פעמים. ודרכו היה תמיד שהיה לומד הרבה הרבה כל ימיו עד הסוף, אפילו בעת החולאת הכבד שהיה לו בסוף. ואף על פי שהיה עליו טירחא דציבורא, שהיה עוסק הרבה עמנו ועם כל אנשיו לקרבם לעבודת ה' וליתן לנו עצות בכל עסקינו וכו' וכו', וגם מוחו היה משוטט תמיד בהשגות גבוהות ונוראות תמיד וכו' וכו', אף על פי כן היה עוסק בלימוד התורה בפשיטות הרבה בכל יום ויום. ולא היה טרוד כלל, רק תמיד היה בישוב הדעת; ובענין זה היה חידוש נפלא ואי אפשר לספר מזה כלל, ומחמת זה היה לו פנאי על כל דבר. ותמיד היה לימודו במהירות גדול מאד, והיה לומד כמה דפין פוסק בשעה אחת עם כל הפירושים כולם שסביב הארבעה שלחן ערוך הנדפסים בכרך גדול, שהם הטורי זהב, והמגן אברהם, והבאר הגולה, ופרי חדש, ועטרת זקנים, וכיוצא בהם בשאר החלקים. וסיפר שבעת שהעולם מכינים עצמן להתפלל בבקר, בעת שמתחילין להתקבץ עד שמתחילין להתפלל, באותה השעה הוא לומד ארבעה דפין פוסק; וכן כל מה שלמד גמרא או פוסק וכיוצא, הכל היה במהירות גדול מאד. וסיפר עמנו הרבה הרבה בענין זה, שטוב ללמוד במהירות ולבלי לדקדק הרבה בלימודו, רק ללמוד בפשיטות בזריזות. ולבלי לבלבל דעתו הרבה בשעת לימודו מענין לענין, רק יראה להבין הדבר בפשיטות במקומו. ואם לפעמים אינו יכול להבין דבר אחד - אל יעמוד הרבה שם, ויניח אותו הענין וילמד יותר להלן. ועל פי הרוב ידע אחר כך ממילא מה שלא היה מבין בתחילה כשילמד כסדר בזריזות להלן יותר. ואמר שאין צריכין בלימוד רק האמירה לבד, לומר הדברים כסדר, וממילא יבין. ולא יבלבל דעתו בתחילת לימודו שירצה להבין תיכף, ומחמת זה יקשה לו הרבה תיכף ולא יבין כלל, רק יכניס מוחו בהלימוד ויאמר כסדר בזריזות וממילא יבין. ואם לא יבין תיכף - יבין אחר כך; ואם ישארו איזה דברים שאף על פי כן לא יוכל לעמוד על כונתו - מה בכך, כי מעלת ריבוי הלימוד עולה על הכל, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת דף סג.): ״לגמר והדר לסבר״, ואף על גב דלא ידע מה קאמר, שנאמר (תהלים קי"ט, כ'): "גרסה נפשי לתאבה" וכו', כי על ידי ריבוי הלימוד שילמד במהירות ויזכה ללמוד הרבה, על ידי זה יזכה לעבור כמה פעמים אלו הספרים שלומד, לגומרם ולחזור להתחיל ולגומרם פעם אחר פעם. ועל ידי זה ממילא יבין בפעם השני והשלישי כל מה שלא היה מבין בתחילה, כל מה שאפשר להבין ולעמוד על דבריהם. ודיבר הרבה מאד בענין זה, ואי אפשר לבאר דברים אלו בכתב היטב. אבל באמת הוא דרך עצה טובה מאד בענין הלימוד, כי על ידי זה יכולים לזכות ללמוד הרבה מאד, לגמור כמה וכמה ספרים, וגם יזכה להבין הדברים יותר מאשר היה לומד בדקדוק גדול, כי זה מבלבל מאד מן הלימוד. וכמה בני אדם פסקו מלימודם לגמרי על ידי ריבוי הדקדוקים שלהם, ומאומה לא נשאר בידם. אבל כשירגיל עצמו ללמוד במהירות כנזכר לעיל בלי דקדוקים הרבה, התורה תתקיים בידו ויזכה ללמוד הרבה מאד -גמרא, ופוסקים כולם, ותנ"ך, ומדרשים, וספרי הזהר וקבלה, ושאר ספרים כולם. וכבר מבואר לעיל (בסימן כח) שיחתו של רבנו זכרונו לברכה שטוב לאדם שיעבור בחייו בכל הספרים של התורה הקדושה: ופעם אחד חישב רבינו זכרונו לברכה מה שהאדם צריך ללמוד בכל יום עד שאין היום מספיק, דהינו: לגמור בכל שנה ש"ס עם הרי"ף, והרא"ש, וארבעה שלחן ערוך הגדולים, וכל המדרשים כולם, וכל ספרי הזהר, ותיקונים, וזהר חדש, וכל ספרי קבלה מהאר"י זכרונו לברכה. גם צריכין ללמוד איזה שיעור ביום בקצת עיון. ועוד חישב הרבה דברים. גם צריכין לומר תהלים בכל יום, ותחינות ובקשות הרבה הרבה, ואז סיפר הרבה מענין זה שצריכין ללמוד במהירות גדול ובזריזות ולבלי לבלבל דעתו בדקדוקים הרבה מענין לענין. והדברים הללו הם בדוקים ומנוסים: גם לא היה מצוה לחזור תיכף על לימודו, רק רצונו תמיד היה ללמוד הספר או הפוסק שלומד כסדר מראשו לסופו בזריזות, ואחר כך יתחיל פעם שני ויגמור אותו כולו, וכן פעם אחר פעם: גם אמר לבל יהיה נבהל מזה שהזהיר שצריכין ללמוד כל כך בכל יום, כי גם אם אינו זוכה ללמוד כל כך, אף על פי כן הוא יכול להיות איש כשר באמת. וגם כבר סיפר מזה שיכולין להיות איש כשר אפילו אם אינו יכול ללמוד כלל, ואפילו צדיק יכולין להיות אף על פי שאינו למדן כלל. רק בעל השגה אין יכולין להיות כי אם כשהוא למדן בגמרא, פירוש רש"י ותוספות. אבל איש כשר וצדיק גמור יכולין לזכות אפילו מי שהוא איש פשוט לגמרי, ו״לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה״ (אבות ב, טז):

כְּשֶׁלּוֹמֵד טוֹב לְפָרֵשׁ הַדָּבָר בְּלָשׁוֹן שֶׁמֵּבִין, וְהוּא טוֹבָה לְהָעוֹלָם: (לק"א סי' קי"ח)

תּוֹרָה וּתְפִלָּה הֵם מְחַזְּקִין זֶה אֶת זֶה וּמְאִירִין זֶה לָזֶה: (לק"א סי' ב' אות ו')

גַּם טוֹב לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרָה תְּפִלָּה. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁלּוֹמֵד אוֹ שׁוֹמֵעַ אֵיזֶה מַאֲמַר תּוֹרָה מִצַּדִּיק הָאֱמֶת, אֲזַי יַעֲשֶׂה מִזֶּה תְּפִלָּה, דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ עַל כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר, מָתַי יִזְכֶּה גַּם הוּא לָבוֹא לְכָל זֶה, וְכַמָּה הוּא רָחוֹק מִזֶּה. וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּזַכֵּהוּ לָבוֹא לְכָל הַנֶּאֱמָר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר. וְהַמַּשְׂכִּיל וְהֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת, יוֹלִיכוֹ ה' בְּדֶרֶךּ אֱמֶת וְיָבִין בְּעַצְמוֹ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בָּזֶה, בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו דִּבְרֵי חֵן וּטְעָנוֹת נְכוֹנוֹת, לְרַצּוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּקָרְבֵהוּ לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וְעִנְיָן הַשִּׂיחָה זוֹ עוֹלָה לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ מְאֹד, וּבִפְרָט כְּשֶׁעוֹשֶׂה מִתּוֹרָה תְּפִלָּה, מִזֶּה נַעֲשֶׂה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים מְאֹד לְמַעְלָה: