Sichot HaRan 222

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁדִּבֵּר עִם אִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בִּלְבּוּלֵי אֱמוּנָה, וְחִזֵּק אוֹתוֹ רַבֵּנוּ ז”ל, וְאָמַר לוֹ שֶׁאִיתָא שֶׁכָּל הִתְהַוּוּת מַעֲשֵׂה־בְּרֵאשִׁית הָיָה רַק בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁצָּפָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּהְיוּ אֲנָשִׁים שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם יִסּוּרִים בְּעִנְיַן הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה מֵחֲמַת הַבִּלְבּוּלִים וְהַכְּפִירוֹת הָעוֹלִים עַל מַחֲשַׁבְתָּם, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְהֵם יִתְגַּבְּרוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִתְחַזְּקוּ בֶּאֱמוּנָה; וְרַק בִּשְׁבִיל זֶה בָּרָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת כָּל מַעֲשֵׂה־בְּרֵאשִׁית. וְעַל יְדֵי דִּבּוּרִים אֵלּוּ נִתְחַזֵּק זֶה הָאִישׁ מְאֹד תָּמִיד בְּכָל עֵת שֶׁבָּאוּ עָלָיו בִּלְבּוּלִים הַנַּ”ל. וְכֵן מְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ ז”ל כַּמָּה פְּעָמִים – שֶׁעִקַּר הַבְּרִיאָה הָיָה בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים לג): “וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה”: