Sichot HaRan 159

פַּעַם אַחַת - אַחַר שָׁבוּעוֹת בִּקְהִלַּת זַאסְלַאב - אָמַר לְפָנַי בְּדֶרֶךְ קֻבְלְנָא (א״ה: התאוננות): “אֵיךְ זוֹכִין לִהְיוֹת יְהוּדִי?”, וְהָיִיתִי מִשְׁתּוֹמֵם מְאֹד לְפָנָיו עַל זֶה, כְּפִי מַה שֶּׁהָיִיתִי יוֹדֵעַ מִגְּדֻלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ מִכְּבָר אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר בַּמֹּחַ כְּלָל, וַעֲדַיִן נִדְמֶה בְּעֵינָיו שֶׁלֹּא הִתְחִיל כְּלָל. עָנָה וְאָמַר: “הֲלֹא בְּעֵת שֶׁהָיִיתִי יָגֵעַ בִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת ה’, לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי שֶׁאֶזְכֶּה לָזֶה, וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ כְּלָל מִמַּה שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ עַכְשָׁו. וְכִי עָלָה עַל דַּעְתִּי לִכְסֹף וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ לֵידַע מַה שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ עַכְשָׁו?! כִּי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ כְּלָל שׁוּם מְצִיאוּת וִידִיעָה מֵהַשָּׂגָה זוֹ לִכְסֹף וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיו. אִם כֵּן גַּם עַכְשָׁו, מִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ עוֹד לְהַשִּׂיג וּמַה שֶּׁאוּכַל לִזְכּוֹת עוֹד?!”. וְהָבֵן. אַחַר כָּךְ אָמַר: “אַךְ זֹאת נֶחָמָתִי, שֶׁכָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֲנִי מְבַלֶּה רַק עַל תּוֹרָה וּתְפִלָּה”.