Sichot HaRan 144

כשבא מלמברג והיה עדין החולאת שלו, דהינו: ההוסט מתגבר עליו, ואז היה נוסע כמעט בכל יום לטיל סמוך לעיר לרפואה, ושאר כונות נוראות שהיה לו בזה. ושמענו מפיו הקדוש אז - בדרך הטיול - כמה תורות וכמה שיחות וספורים נפלאים ונוראים. גם המאמר המתחיל: דע כשאחד מתפלל בשדה, הנאמר על פסוק ״ויצא יצחק לשוח בשדה״ וכו' (בלקוטי תנינא סימן י"א), נאמר גם כן אז בעת שנסענו עמו לטיל, ועמדנו בשדה אחד וירדנו מהעגלה, והוא היה עדין יושב על העגלה ועמדנו סביבו. בתוך כך הגיע שעת המנחה והיינו רוצים להתפלל שם. אז אמר התורה הנ"ל והענין שם, שכשמתפללין בשדה אזי כל העשבים וכו' נכנסין לתוך התפלה וכו', עין שם. ואמר אחר כך שכמו שאנחנו עומדים סביבו הוא רואה כל העשבים איך כל עשב ועשב דוחק עצמו לכל אחד ואחד מהעומדים שם כדי לעלות ולכנס בתוך תפלתו, כפי המבאר בתורה הנזכרת לעיל: גם התורה של ״איה מקום כבודו״, על פסוק ״ואיה השה לעולה״ בסימן י"ב. והתורה על מאמר ״מאי טעמא גמלי זוטרי גנובתי ותורא ארוכא גנובתא״, המתחיל: ״אלו המתפארין בגדולות״, בסימן ט"ו. והתורה המתחיל: ״הקשו: מפני מה כשאחד מבקש פרנסה״ וכו', בסימן ט"ז. כל זה שמענו על הדרך בשעת הטיול, ועוד שארי תורות. וכל המאמרים הנ"ל ומה שנאמר על בדיחא דעתה (ט*) וכל מה ששמענו אז על הדרך - הכל מקשר ומרמז במאמרי רבותינו זכרונם לברכה באגדה הפליאה ששאל רבי יהודה לרבי זירא בעת שהיה בדיחא דעתה: מאי טעמא תרנגולא מדלי עינא וכו', ושם מרמז כל זה: